היי, נעמה כאן. יצא לכם פעם להתאהב במישהו שהוא… ההפך הגמור מכם? לא סתם קצת שונה, אלא ממש מראה הפוכה? תגידו לי, זה רק אני, או שזה מסע מטלטל במיוחד?
פעם חשבתי שאני יודעת בדיוק מה אני מחפשת. רשימה מסודרת, קריטריונים ברורים. ואז, בום! הגיע הוא. אני, טיפוס של בוקר, אוהבת סדר, מתכננת הכל מראש. הוא? ציפור לילה מוחלטת, ספונטני ברמות שמלחיצות אותי, חי כאילו אין מחר. איך זה קרה בכלל?
ואז הבנתי משהו: הלב לא קורא רשימות. הוא מקשיב לניצוץ.
אבל בואו נהיה כנים, זה לא תמיד קל. יש ימים שבהם אני שואלת את עצמי אם זה בכלל יכול לעבוד. האם השוני הזה הוא מתנה או קללה? ואיך לעזאזל מצליחים לגשר על פערים כל כך גדולים?
מה אומרים המומחים?
ד"ר אלי פינקל, פסיכולוג חברתי וחוקר יחסים, טוען בספרו "The All-or-Nothing Marriage" שהציפייה למצוא את "הנפש התאומה" המושלמת היא מתכון לאומללות. הוא מדגיש שהיכולת להתמודד עם קונפליקטים ולצמוח מתוך אתגרים היא המפתח לנישואין מאושרים. (Finkel, E. J. (2017). The All-or-Nothing Marriage: How the Best Marriages Work. Dutton.)
אוקיי, זה נשמע הגיוני. אבל איך מתרגמים את זה למציאות?
ההתנגשות הבלתי נמנעת
היו לנו לא מעט התנגשויות. אני רציתי לתכנן חופשה חודשים מראש, הוא רצה להזמין טיסה ספונטנית יום לפני. אני רציתי לדבר על הרגשות שלי, הוא רצה לצפות בכדורגל. נו, אתם מבינים את התמונה.
אני זוכרת במיוחד ויכוח אחד סביב… הכביסה. כן, הכביסה! אני פרפקציוניסטית, כל בגד מקופל ומסודר לפי צבע. הוא? זורק הכל לערימה אחת גדולה. זה נשמע מטופש, אבל זה היה סמל להרבה דברים גדולים יותר.
באותו רגע, הייתי על סף ייאוש. חשבתי לעצמי: "זהו, זה לא יכול לעבוד. אנחנו פשוט שונים מדי".
אבל אז, עצרתי לרגע. נשמתי עמוק. ושאלתי את עצמי: "מה באמת מפריע לי? האם זה באמת הכביסה, או משהו אחר?".
התובנה המפתיעה (והכואבת)
גיליתי שהבעיה האמיתית היא לא הכביסה, אלא הצורך שלי בשליטה. הפחד שלי לאבד את הסדר והארגון, את תחושת הביטחון שלי.
זה כאב להודות בזה, אבל האמת היא שהפערים בינינו חשפו צדדים בתוכי שלא הכרתי. צדדים חרדתיים, נוקשים, שאני מנסה לשלוט בהם.
אבל רגע, זה לא אומר שהוא מושלם. הוא ממש לא! גם לו יש צדדים שמקפיצים לי את הפיוזים.
איך בכל זאת מצליחים לגשר?
אז מה עושים? נפרדים? מתפשרים עד אובדן עצמי?
לא ולא. לומדים לרקוד.
אחד הדברים שלמדתי הוא שאפשר לקחת דברים מהצד השני. למדתי ממנו להיות יותר ספונטנית, להרפות קצת מהשליטה, ליהנות מהרגע. והוא, למד ממני לתכנן קצת יותר, להביע את הרגשות שלו בצורה מילולית, ולהבין (באיחור רב, יש לציין) שאפילו הכביסה צריכה מקום משלה.
טיפ קטן: מיינדפולנס. כן, אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד! כשאתם מרגישים שהמתח עולה, עצרו לרגע. נשמו עמוק. ונסו להבין מה באמת קורה שם בפנים.
אבל הנה האמת: אין פתרונות קסם. יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות. וזה בסדר.
הערך המוסף של השוני
אז למה בכלל לבחור בדרך הקשה? למה לא לחפש מישהו ש"זורם" איתנו, מישהו שדומה לנו?
כי דווקא השוני הזה הוא מקור לצמיחה מדהימה. הוא מאפשר לנו לראות את העולם מזוויות חדשות, לאתגר את האמונות שלנו, ולהפוך לאנשים טובים יותר.
כמו שאומרת ברנה בראון, חוקרת פגיעות ובושה, בספרה "Daring Greatly": "פגיעות היא לא חולשה. היא הכוח הגדול ביותר שלנו". (Brown, B. (2012). Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead. Gotham Books.)
היכולת להיות פגיעים, להודות בחולשות שלנו, להתמודד עם קונפליקטים בצורה בריאה – זה מה שבסופו של דבר בונה קשר חזק ואמיתי.
מילה לסיום
אני לא יודעת מה צופן העתיד. אני רק יודעת שאני שמחה על המסע הזה, על האתגרים, על הצמיחה.
אז, מה אתם חושבים? האם אפשר לאהוב מישהו שהוא ההפך הגמור מכם? ואם כן, איך עושים את זה נכון? שתפו אותי בתגובות! אני סקרנית לשמוע את הסיפורים שלכם.
