האמת? תמיד חשבתי שאני סומכת על אנשים. באמת. הרי אני חברה טובה, בת זוג נאמנה, עמיתה לעבודה שנותנת את הנשמה. אבל אז, לפני שנתיים, קרה משהו שטרף לי את הקלפים. משהו שגרם לי להבין שהאמון שלי היה, איך לומר, קצת נאיבי. סוג של אמון שמבוסס על רצון טוב, ולא על קרקע יציבה.
ואז התחילה הנפילה החופשית. פתאום, כל מבט נראה לי חשוד, כל מילה נאמרה עם כוונה נסתרת. סמכתי על גוגל יותר מאשר על בני אדם. והכי גרוע? הבנתי שאני לא סומכת על עצמי. כי אם הייתי יותר חכמה, יותר זהירה, אולי זה לא היה קורה.
אני יודעת שאת שם. אולי עברת משהו דומה, אולי סתם קשה לך להאמין בטוב של אנשים. בשביל זה אנחנו כאן. היום נדבר על איך לבנות אמון מחדש – לא אמון עיוור, אלא אמון מושכל, כזה שמחזק אותך ולא מחליש אותך. אני מבטיחה לך, בסוף המסע הזה, תדעי איך לנווט בעולם עם יותר ביטחון עצמי ופחות פחד.
נקודת מפנה: מאיפה מתחילים לבנות מחדש?
הפסיכולוגית ד"ר ברנה בראון, בספרה "Daring Greatly", מדברת על הפגיעות ככלי ליצירת קשר אמיתי. היא טוענת שאנחנו צריכים לאפשר לעצמנו להיות פגיעים כדי שנוכל באמת להתחבר לאחרים. אבל רגע, איך עושים את זה כשנפגענו? כשכבר נחשפנו וקיבלנו סטירה מצלצלת?
האמת היא שאין תשובה קלה. אין כפתור שאפשר ללחוץ עליו ופתאום לסמוך שוב. זה תהליך. תהליך שלוקח זמן, סבלנות ובעיקר - סליחה. סליחה לעצמנו על זה שהיינו פגיעים, על זה שנתנו אמון. כי זה לא אנחנו שאשמים. האשם הוא מי שבחר לבגוד באמון הזה.
הנה תובנה חשובה: האמון מתחיל מבפנים.
אבל איך סולחים לעצמנו? שאלה טובה. לי עזרה מאוד טכניקת "שלושת הדברים הטובים". כל ערב, לפני השינה, אני כותבת שלושה דברים טובים שקרו לי באותו יום. זה יכול להיות משהו קטן, כמו חיוך שקיבלתי מזר ברחוב, או משהו גדול, כמו סגירת עסקה בעבודה. המטרה היא להזכיר לעצמי שיש טוב בעולם, ושאני ראויה לו.
מעגל האמון: מי ראוי להיכנס?
אחרי שהתחלנו לבנות מחדש את האמון בעצמנו, הגיע הזמן לבחון מחדש את הסביבה שלנו. מי האנשים שאנחנו רוצים שיהיו חלק מהחיים שלנו? ומי פחות?
הסופר והמומחה למנהיגות סיימון סינק, בספרו "Leaders Eat Last", מדבר על "מעגל הביטחון". הוא טוען שאנחנו צריכים להקיף את עצמנו באנשים שאנחנו סומכים עליהם, אנשים שתומכים בנו ומגנים עלינו. אבל איך יודעים מי שייך למעגל הזה?
הנה עוד תובנה: אמון נמדד במעשים, לא במילים.
עבורי, המבחן האמיתי הוא מבחן ה"כנות". האם האדם הזה מסוגל להגיד לי את האמת, גם כשהיא לא נעימה? האם הוא מוכן להקשיב לי, גם כשאני מתלוננת? האם הוא שם בשבילי, גם כשאני חלשה?
האמת? לא כולם יעברו את המבחן הזה. וחלק מהאנשים שחשבנו שהם חלק מהמעגל הפנימי שלנו, יגלו שהם נמצאים בכלל במעגל החיצוני. זה בסדר. זה חלק מהחיים. העיקר הוא להקיף את עצמנו באנשים שגורמים לנו להרגיש בטוחים, מוערכים ואהובים.
זהירות, לא הכל ורוד: מתי האמון הופך לנאיביות?
אבל רגע, שלא תטעו. אני לא אומרת שצריך לחיות בעולם מושלם, שבו כולם טובים ומושלמים. ממש לא. אני רק אומרת שצריך להיות מודעים. מודעים לסיכונים, מודעים לאנשים שעלולים לפגוע בנו, ומודעים לעובדה שאנחנו לא תמיד יכולים לשלוט בכל מה שקורה לנו.
פעם שמעתי מישהו אומר: "אמון זה כמו זכוכית. כששוברים אותה, אפשר להדביק, אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר". יש בזה משהו. אנחנו תמיד נזכור את הפעם שבה נפגענו, וזה ישפיע על האופן שבו אנחנו בוטחים באנשים בעתיד.
ולכן, חשוב לזכור: פקפוק בריא הוא לא סימן לחוסר אמון, אלא סימן לאינטליגנציה.
אני אישית למדתי לסמוך על האינטואיציה שלי. אם משהו מרגיש לי לא נכון, אני לא מתעלמת מזה. אני חוקרת, שואלת שאלות, מתייעצת עם אנשים שאני סומכת עליהם. לפעמים אני טועה, אבל ברוב המקרים, האינטואיציה שלי מצילה אותי מצרות.
המסע נמשך: מה הלאה?
אז מה הלאה? שאלה מצוינת. האמת? אני לא יודעת. אני עדיין בתהליך. עדיין לומדת לסמוך מחדש. עדיין עושה טעויות. אבל אני גם לומדת להנות מהדרך. לומדת להעריך את האנשים הטובים שבחיי, לומדת לסלוח לעצמי על הטעויות, ולומדת לאהוב את עצמי כמו שאני.
וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב. כי אם אנחנו לא אוהבים את עצמנו, איך נוכל לצפות שאחרים יאהבו אותנו? ואם אנחנו לא בוטחים בעצמנו, איך נוכל לבטוח באחרים?
אז אני מזמינה אותך להמשיך איתי במסע הזה. לשתף אותי בחוויות שלך, בשאלות שלך, בפחדים שלך. יחד, נוכל ללמוד לסמוך מחדש – לא אמון עיוור, אלא אמון מושכל, כזה שמחזק אותנו ולא מחליש אותנו.
אני באמת רוצה לדעת, מהו הדבר הכי קשה לך בתהליך הזה של בניית אמון מחדש? שתפי אותי, אני כאן כדי להקשיב.
