אני זוכרת את עצמי, לפני כמה שנים, יושבת על הספה בסוף יום עבודה מטורף, גוללת באינסטגרם. הכל נראה מושלם, שמח, מלא עשייה. ואני? הרגשתי ריקנות מוחלטת. "אני חייבת את השיחה הקטנה הזו", מלמלתי לעצמי, השיחה הזו שבה אני באמת מקשיבה לעצמי, בלי רעשי רקע. אבל איך עושים את זה כשכל מה שאת שומעת זה את הלבד שלך?
האמת? במשך תקופה ארוכה ניסיתי להתחמק מה"שיחה הקטנה" הזו. פחדתי מהמחשבה שאולי אין לי מה להגיד לעצמי. שאולי אני לא מספיק מעניינת. אבל אז הבנתי משהו: הבדידות האמיתית היא לא להיות לבד, אלא להרגיש לבד גם כשאתה מוקף באנשים. וזה כבר היה יותר מדי.
אז איך בכל זאת מצליחים לנהל את השיחה הזו? איך הופכים את רגע הלבד הזה לרגע של צמיחה, של חיבור לעצמך? לא אגלה לך סודות קסם, אבל כן אספר לך על כמה דברים שעזרו לי, ואולי יעזרו גם לך.
למה בעצם אנחנו בורחים מעצמנו?
לפני הכל, חשוב להבין למה בכלל אנחנו מתקשות לנהל שיחה עם עצמנו. פרופ' בריאן ליטל, פסיכולוג אישיות מפורסם, טוען שהרבה פעמים אנחנו בורחים מעצמנו כי אנחנו פוחדים להתמודד עם רגשות לא נעימים. (Little, B. R. (2014). Me, myself, and us: The science of personality and well-being. PublicAffairs). הוא קורא לזה "לנטוש את הפרויקטים האישיים שלנו" לטובת הסחות דעת חיצוניות. נשמע מוכר? גם לי.
אני זוכרת תקופה שבה כל ערב הייתי מוצאת לעצמי תירוץ אחר: "אני חייבת לראות את הפרק הזה", "אני חייבת לענות למיילים". אבל האמת הייתה שפשוט פחדתי לשבת בשקט עם המחשבות שלי. פחדתי ממה שאולי אגלה.
השיחה הקטנה: זה לא תחקיר משטרתי, זה דייט
אז מה עושים? קודם כל, משנים גישה. במקום להתייחס לשיחה הזו כאל חקירה עצמית מעיקה, תתחילו להתייחס אליה כאל דייט. דייט עם עצמכם. דייט שבו אתם מקשיבים, מתעניינים, בלי שיפוטיות.
איך עושים את זה בפועל? הנה כמה רעיונות:
- יומן: כן, אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל כתיבה יכולה להיות כלי מדהים לחיבור לעצמך. לא צריך לכתוב רומן, מספיק כמה שורות על מה שעבר עליכם היום, מה הרגשתם, מה למדתם.
- מדיטציה: לא חייבים לשבת שעות בתנוחת לוטוס. אפשר להתחיל מחמש דקות של נשימות מודעות. זה עוזר להשקיט את הרעש הפנימי ולשמוע את הקול הפנימי. אני מודה, לקח לי זמן להתחבר למדיטציה. בהתחלה הרגשתי מגוחכת. אבל אז גיליתי אפליקציות מדיטציה מודרכות, והכל נהיה קל יותר.
- טבע: צאו לטייל בטבע. הלבד בטבע הוא לא אותו לבד כמו בבית. יש משהו מרגיע ומאזן בחיבור לטבע. אני תמיד חוזרת מהליכה בטבע עם מחשבות חדשות ותובנות מרעננות.
ההפתעה שחיכתה לי בפינה
אבל הנה משהו שאף אחד לא מספר לכם: לפעמים, בתוך השיחה הקטנה הזו, אתם עלולים לגלות דברים שלא ציפיתם להם. דברים לא נעימים. דברים שיערערו אתכם. וזה בסדר.
לי זה קרה כשגיליתי שאני לא מרוצה מהעבודה שלי. שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שאני במקום הנכון, אבל השיחות האלה עם עצמי חשפו את האמת. זה היה מפחיד, אבל גם משחרר.
זה הרגע שבו הבנתי שהבדידות יכולה להיות מתנה.
הבדידות מאפשרת לנו להיות כנים עם עצמנו, לשאול את עצמנו שאלות קשות, ולקבל החלטות אמיצות.
סוד קטן напоследок
אני רוצה לסיים עם משהו קצת אחר. לא מזמן קראתי מחקר מעניין על השפעת המוזיקה על מצב הרוח שלנו. (Thoma, M. V., Rykov, K., & Gutyrchik, E. (2012). The effect of music on the human stress response. PloS one, 7(5), e46146.). מסתבר שמוזיקה יכולה לעזור לנו להתחבר לרגשות שלנו, גם אם אנחנו לא מודעים להם.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים לבד, שימו מוזיקה שאתם אוהבים, עצמו עיניים, ותנו למוזיקה להוביל אתכם. אולי תופתעו ממה שתגלו.
עכשיו תורי לשאול: מה את מרגישה כשאת יושבת לבד בערב? האם את בורחת מעצמך או מחבקת את הלבד? אשמח לשמוע את התובנות שלך.
