אני זוכרת את הרגע הזה בבהירות מצמררת. גלשתי באינסטגרם, כמו בסוג של טראנס, ופתאום קלטתי – אני כבר חצי שעה רואה תמונות של אנשים שאני בכלל לא מכירה! לא רק זה, אלא שאני מרגישה רע עם עצמי! משהו שם, הזוהר המזויף הזה, הצליח לחדור דרך כל ההגנות שלי. באותו רגע אמרתי די. זהו, אני חייבת לעצור רגע ולחשוב מה לעזאזל קורה פה.
נכון, אנחנו חיים בעידן שבו המסכים שולטים לנו בחיים. זה לא חדש. אבל מה שבאמת מטריד אותי זה איך כל ה"רעש" הזה משפיע על היכולת שלנו להיות נוכחים – קודם כל, עם עצמנו.
האם אפשר בכלל למצוא נוכחות אמיתית בעידן של הסחות דעת אינסופיות? זו השאלה שאני שואלת את עצמי כל יום. ואני חייבת להודות, אין לי תשובה חד-משמעית.
אבל מה שאני כן יודעת זה שיש דרך חזרה.
המסע שלי התחיל בהבנה כואבת: הייתי מכורה לאישור חיצוני. כל לייק, כל תגובה, כל עוקב חדש – היה כמו זריקת דופמין קטנה למוח. אבל כמו כל סם, האפקט הזה היה חולף מהר מאוד, והייתי צריכה עוד מנה. מעגל אינסופי.
קראתי פעם מחקר (אני מצטטת אותו כאן בחופשיות, מודה) שדיבר על איך הרשתות החברתיות מנצלות את המנגנונים הביולוגיים שלנו, במיוחד את הצורך שלנו בקשר חברתי והכרה. זה היה כמו סטירת לחי מצלצלת. (Chou, H. T. G., & Edge, N. (2012). "They are happier and having better lives than I am": The impact of using Facebook on perceptions of others' lives. Cyberpsychology, Behavior, and Social Networking, 15(2), 117-121.)
אבל מה עושים כשכבר נפלת למלכודת הזו? איך יוצאים ממנה?
אני התחלתי עם צעדים קטנים. כיביתי התראות. הגבלתי את זמן השימוש באפליקציות. התחלתי לעשות דברים שפעם אהבתי לעשות – לצייר, לקרוא, לצאת לטבע – בלי הטלפון לידי. זה היה קשה בהתחלה, אני לא אשקר. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש יותר חופשייה, יותר מחוברת לעצמי.
ואז הגיעה התובנה הגדולה: נוכחות אמיתית לא נמצאת בחוץ, היא נמצאת בפנים.
במילים אחרות, זה לא משנה כמה לייקים קיבלת או כמה תמונות "מושלמות" העלית. מה שמשנה זה מה את מרגישה בפנים, איך את מתייחסת לעצמך, האם את אוהבת את מי שאת.
אבל רגע, זה נשמע קצת ניו אייג'י, לא? אני יודעת. גם אני הייתי סקפטית בהתחלה. אבל אז נתקלתי בספר של הפסיכולוגית טרה בראך, "קבלה רדיקלית", שמדבר על החשיבות של קבלה עצמית מלאה, כולל הפגמים והחולשות שלנו. (Brach, T. (2003). Radical acceptance: Embracing Your Life With the Heart of a Buddha. Bantam.) זה שינה לי את כל התמונה.
לקבל את עצמך זה לא אומר לוותר על שום דבר. זה אומר להפסיק להילחם בעצמך. להפסיק לנסות להיות מישהו שאת לא. להפסיק לרצות את כולם.
אבל איך עושים את זה בפועל?
זו השאלה שאני עדיין מנסה לענות עליה. אני חושבת שהתשובה משתנה מאדם לאדם. בשבילי, זה אומר לתרגל מיינדפולנס, להקשיב לגוף שלי, להיות נדיבה כלפי עצמי, לזכור שאני לא מושלמת – וזה בסדר גמור.
אני גם מנסה להיות יותר מודעת לאופן שבו אני משתמשת במסכים. אני שואלת את עצמי: למה אני עושה את זה? מה אני מחפשת? האם זה באמת משרת אותי? ואם התשובה היא לא, אני מפסיקה.
כי בסופו של דבר, הנוכחות הכי חשובה היא הנוכחות שלנו בחיים שלנו.
אני מודה, זה לא קל. יש ימים שבהם אני נופלת חזרה לדפוסים הישנים. אבל אני לא מתייאשת. אני ממשיכה לנסות, ממשיכה ללמוד, ממשיכה לגדול.
ואני מקווה שגם את תמשיכי. כי בעידן הזה, שבו כל כך קל ללכת לאיבוד, למצוא את עצמך מחדש זה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות.
אז שתפי אותי – איך את מתמודדת עם הסחות הדעת בעידן הדיגיטלי? מה עוזר לך להישאר נוכחת?
