אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול המראה, אחרי לילה כמעט ללא שינה עם התינוקת שלי, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, וחשבתי לעצמי: "אני לא יודעת מה אני עושה". זה היה רגע של כנות מוחלטת, רגע שבו כל המגזינים הנוצצים והפוסטים המושלמים ברשתות החברתיות פשוט נעלמו.
האמת היא, שכולנו מרגישות ככה לפעמים. אנחנו מוקפות באינסוף עצות, שיטות, "מומחים" וטרנדים, וקל מאוד ללכת לאיבוד בתוך הרעש. אבל מה אם יש דרך אחרת? מה אם הורות מודעת היא לא עוד שיטה, אלא דרך לחזור לעצמך, להקשיב לאינטואיציה שלך ולמצוא את הקול שלך בתוך הכאוס?
פעם חשבתי שהורות מודעת זה אומר לקרוא את כל הספרים, להשתתף בכל הסדנאות, לדעת את כל התשובות. היום אני מבינה שזה בדיוק ההפך. זה אומר להיות מסוגלת להגיד "אני לא יודעת", זה אומר להיות פתוחה ללמידה, זה אומר להיות סלחנית כלפי עצמך וכלפי הילדים שלך.
ואם את שואלת את עצמך: "מה זה בכלל הורות מודעת?", את לא לבד.
(רגע של הפסקה. קחי נשימה עמוקה. זה בשבילך.)
הורות מודעת: לא עוד שיטה, אלא דרך חיים
אז מה זה בעצם אומר, "הורות מודעת"? זה לא קשור לשיטות ספציפיות כמו "חינוך ביתי" או "הצמדות". זה קשור הרבה יותר לאיך את בוחרת להתייחס למערכת היחסים שלך עם הילדים שלך. זה אומר להיות נוכחת, קשובה ומתכוונת בבחירות היומיומיות שלך.
חוקרת המוח הנודעת, ד"ר דניאל סיגל, מדברת על "mindfulness parenting" (הורות קשובה) בספריה (סיגל ומארסון, 2014). הוא מדגיש את החשיבות של מודעות עצמית, אמפתיה וחמלה כבסיס ליחסים בריאים עם ילדים. אבל, וזה אבל גדול, הוא לא מצפה שנהיה מושלמות. הוא מדבר על התהליך של להיות יותר קשובות, לא על מצב קבוע של שלמות.
אני זוכרת פעם שקראתי ציטוט של מורה זן שאמר: "הסוד הוא לא להפיל את הכוס, אלא לדעת מה לעשות כשהיא נופלת". זה כל כך נכון גם בהורות! כולנו עושות טעויות, כולנו צועקות לפעמים, כולנו מתחרטות על דברים שאמרנו. השאלה היא, מה אנחנו עושות עם זה? האם אנחנו לומדות מזה? האם אנחנו מתנצלות? האם אנחנו מנסות לעשות אחרת בפעם הבאה?
אז איך עושים את זה בפועל? (וגם: מה לא עושים)
אוקיי, אז הבנו את התיאוריה. אבל איך אנחנו מיישמות את זה בחיים האמיתיים, עם ילדים צועקים, עייפות כרונית וים של מטלות?
קודם כל, בואו נשים משהו אחד על השולחן: אין פתרונות קסם. אם מישהו מבטיח לכם שהשיטה שלו תפתור את כל הבעיות שלכם, תברחו. הורות היא עבודה קשה, והיא דורשת מאיתנו להיות נוכחות, להיות סבלניות ולהיות מוכנות להתמודד עם אתגרים חדשים כל הזמן.
אבל יש כמה דברים שיכולים לעזור לנו במסע הזה:
- הקשיבי לעצמך: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה כל כך חשוב. מה האינטואיציה שלך אומרת לך? מה הצרכים שלך? מה הערכים שלך? ככל שתהיי יותר מחוברת לעצמך, כך תוכלי לקבל החלטות טובות יותר עבור המשפחה שלך.
- למדי את עצמך: קראי ספרים, השתתפי בסדנאות, דברי עם הורים אחרים. ככל שתדעי יותר, כך תוכלי לקבל החלטות מושכלות יותר. אבל זכרי, הידע הוא רק כלי. את צריכה להשתמש בו כדי ליצור את הדרך שלך.
- תני לעצמך חסד: כולנו עושות טעויות, זה חלק מהיותנו בני אדם. במקום להלקות את עצמך על כל טעות, נסי ללמוד ממנה ולהתקדם הלאה.
הנה משהו שאולי יפתיע אתכן. לפעמים, ההורות המודעת הכי טובה היא פשוט להניח. להניח לפרפקציוניזם, להניח לציפיות החברתיות, להניח לרגשות האשם.
פסיכולוג הילדים פרופסור חיים עומר בספרו "המאבק האלים בסמכות" טוען שהרבה פעמים הורים מגיבים בצורה לא מודעת לאתגרים התנהגותיים של ילדיהם, מתוך מקום של חוסר אונים או פחד. הוא מציע גישה של "התנגדות לא אלימה" שמבוססת על בניית סמכות הורית יציבה ועקבית, אבל גם על אמפתיה והבנה לצרכים של הילד. זה לא אומר לוותר על גבולות, אלא למצוא דרך להציב אותם בצורה מכבדת ואוהבת.
(רגע של תהייה: האם אנחנו באמת מקשיבות לילדים שלנו, או שאנחנו רק מחכות לתורנו לדבר?)
המסע אל ההורות המודעת הוא מסע אישי
הנה האמת: אין דרך אחת "נכונה" להיות הורה. כל משפחה היא ייחודית, ולכל ילד יש צרכים שונים. המסע אל ההורות המודעת הוא מסע אישי, מסע שבו את מגלה את עצמך מחדש, מסע שבו את לומדת לאהוב את עצמך ואת הילדים שלך כמו שהם.
אני זוכרת פעם אחת שהבת שלי הייתה בת שלוש והיא עשתה לי טנטרום מטורף בסופר. הייתי כל כך נבוכה וכעסתי עליה, אבל אז נזכרתי בכל מה שלמדתי על הורות מודעת. עצרתי, התכופפתי אליה ושאלתי אותה: "מה קרה, מתוקה? את צריכה עזרה?". היא הסתכלה עליי בעיניים מלאות דמעות ואמרה: "אני רק רציתי סוכריה". באותו רגע הבנתי שהיא לא ניסתה לעצבן אותי, היא פשוט הייתה מתוסכלת. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני מבינה, ושנמצא פתרון ביחד. הטנטרום נגמר תוך שניות.
זה לא אומר שכל טנטרום נגמר ככה. יש ימים קשים, ימים שבהם אני מרגישה שאני נכשלת, ימים שבהם אני צועקת ומתחרטת. אבל אני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי, ואני יודעת שאני לומדת וגדלה כל יום.
אז מה הלאה? אני לא יודעת. וזה בסדר. אני יודעת שאני רוצה להמשיך ללמוד, להמשיך להתפתח ולהמשיך להיות נוכחת בחייהם של הילדים שלי.
ואת? מה את לוקחת מהמאמר הזה? איזה צעד קטן את יכולה לעשות היום כדי להיות יותר מודעת בהורות שלך? אני אשמח לשמוע בתגובות.
