אוקיי, בואו נדבר על משהו שכולנו מכירים, אבל אף אחד לא באמת רוצה להודות בו בקול רם: המשפחה. זה לא משנה אם אתם משפחה גרעינית, מורחבת, חד הורית או להט"בית – לכולנו יש את הדינמיקה הזו, את הריקוד הזה שאנחנו עושים כבר שנים. ואם להיות כנה, לפעמים זה יותר מרגיש כמו זירת קרב מאשר נמל בית.
אני זוכרת תקופה שהייתי משוכנעת שהכל אצלנו במשפחה חייב להיות מושלם. ארוחות שישי, חגים, ימי הולדת - הכל מתוקתק. ואז, בום! הגיע משבר. ואיתו, הבנתי כמה שהייתי חיה בסרט. משפחה זה לא סטריאוטיפ משנות ה-50, זה משהו הרבה יותר מורכב. אבל איך מנווטים את המורכבות הזו? איך הופכים את הבלגן הזה למשהו שמזין אותנו ולא שואב?
אז מה הופך משפחה למשפחה? מעבר לדם או לקשר רשמי, זה התפקידים שאנחנו ממלאים, הציפיות שיש לנו אחד מהשני, והאופן שבו אנחנו מגיבים אחד לשני. לכל אחד יש את התפקיד שלו – המצחיק, הרציני, הדואג, המורד. לפעמים זה כיף, לפעמים זה מעיק.
התפקידים האלה קבועים? תחשבו שוב.
קראתי פעם מחקר מעניין על דינמיקה משפחתית (אני אצרף לינק בסוף, מבטיחה) שמצא שאנחנו נוטים לחזור לדפוסים מוכרים גם כשהם כבר לא משרתים אותנו. כאילו יש לנו תסריט כתוב מראש שאנחנו פשוט משחקים אותו שוב ושוב.
ואז הבנתי – אנחנו יכולים לשנות את התסריט! זה לא קל, אבל זה אפשרי.
אבל רגע, לפני שאנחנו רצים לשנות הכל, בואו נבין משהו חשוב: למה בכלל אנחנו ממלאים את התפקידים האלה? למה אני תמיד צריכה להיות זו שמארגנת את ארוחות החג? למה אחי תמיד חייב להיות זה שמתלונן על הכל?
התשובה היא לרוב פשוטה: כי זה עובד.
זה עובד במובן הזה שזה מוכר, צפוי, ונותן לנו תחושת שליטה (גם אם היא אשליה). זה כמו מעגל קסמים – אנחנו עושים משהו כי זה מה שאנחנו תמיד עושים, ואז אנחנו ממשיכים לעשות את זה כי זה מה שאנחנו מכירים.
אבל מה קורה כשהמעגל הזה מתחיל לחנוק? כשאני מרגישה שאני קורסת תחת הנטל של הארגון, או שאחי מרגיש שהוא אף פעם לא מצליח לרצות אף אחד?
כאן נכנס לתמונה השינוי.
איך משנים את המשחק? קצת כמו ללמוד שפה חדשה
אני אספר לכן סיפור קטן: פעם ניסיתי ללמד את אמא שלי להשתמש באייפון. ניסיון כושל לחלוטין, אתן יכולות לתאר לעצמכן. אבל אז הבנתי – אני לא יכולה לצפות שהיא תבין הכל ישר. אני צריכה להתחיל מהבסיס, לאט לאט, בסבלנות.
זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עם הדינמיקה המשפחתית שלנו. להתחיל לדבר על זה. לשאול שאלות. להקשיב.
לא להאשים, להבין.
אז איך מתחילים? הנה כמה רעיונות שאספתי, חלקם מהניסיון האישי שלי וחלקם מספרי פסיכולוגיה שמסתובבים אצלי בבית (אל תגלו, אני קצת חנונית):
- זיהוי התפקידים: דבר ראשון, תנסו לזהות את התפקידים שאתם ממלאים במשפחה. מי ה"שופט", מי ה"מציל", מי ה"קורבן"? תכתבו את זה, תדברו על זה. זה יכול להיות מפתיע כמה שהדברים האלה לא מודעים.
- תקשורת פתוחה: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל תקשורת זה המפתח. תנסו לדבר על הרגשות שלכם, על הצרכים שלכם. תגידו מה מפריע לכם, מה הייתם רוצים לשנות. רק תזכרו - בלי האשמות!
- גבולות: זה אחד הדברים הכי חשובים, והכי קשים. תלמדו להגיד "לא". תלמדו להגן על הזמן והאנרגיה שלכם. זה לא אומר שאתם לא אוהבים את המשפחה שלכם, זה אומר שאתם אוהבים את עצמכם.
- הומור: תמצאו את הצד המצחיק בכל הסיפור הזה. הומור יכול לשחרר מתחים ולעזור לנו לראות את הדברים בפרופורציות.
אני יודעת, זה נשמע קל על הנייר, אבל במציאות זה הרבה יותר מורכב. יהיו כישלונות, יהיו מריבות, יהיו רגעים שתרצו פשוט לברוח. זה בסדר. זה חלק מהתהליך.
אבל אני מבטיחה לכם, אם תתמידו, אם תהיו סבלניים, אם תתייחסו אחד לשני באהבה ובכבוד – תוכלו לשנות את הדינמיקה המשפחתית שלכם. תוכלו להפוך את זירת הקרב הזו לנמל בית.
וזה שווה את זה.
אז מה עכשיו? אני לא יודעת. אני לא יכולה להגיד לכם בדיוק מה לעשות. כל משפחה היא שונה, כל דינמיקה היא ייחודית.
אבל אני כן יכולה להגיד לכם דבר אחד: תתחילו. תתחילו לדבר, תתחילו להקשיב, תתחילו לשנות.
ואולי, רק אולי, תגלו שהמשפחה שלכם יכולה להיות משהו אחר לגמרי. משהו טוב יותר, משהו בריא יותר, משהו שמזין את הנשמה.
מה אתכן? איזה תפקיד אתן מרגישות שאתן ממלאות במשפחה שלכן? שתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת. יחד ננסה להבין איך אפשר לעשות את זה אחרת.
