אוקיי, בואו נדבר על משהו שאף אחד לא באמת אוהב לדבר עליו, אבל כולנו – כן, כולנו – מתמודדים איתו באיזושהי צורה: גבולות עם המשפחה המורחבת. האמת? פעם חשבתי שזה בכלל לא עניין גדול. גדלתי במשפחה חמה, אוהבת, "מה הבעיה לקפוץ לבקר כל שבוע?" חשבתי לעצמי. הו, כמה наивно הייתי.
ואז, החיים קרו.
פתאום היה לי בן זוג, קריירה תובענית, חשק עז לשבת בשקט בספה בסוף השבוע בלי שאף אחד ישאל למה לא התקשרתי כבר יומיים. ואז גיליתי, בדרך הקשה, ש"משפחה זה הכל" זה לא תמיד מתכון לאושר אישי.
השינוי הזה, המעבר מהנחה אוטומטית של קרבה לקביעת גבולות מודעת, היה כואב. אבל הכרחי.
אז מה עושים כשסבתא מתקשרת שלוש פעמים ביום לשאול מה אכלת לארוחת צהריים, או כשהדודה מופיעה פתאום עם ערימת בגדים שהילדים שלה "כבר לא צריכים"? בואו נצלול פנימה.
למה זה בכלל כל כך קשה?
האמת, זה לא רק עניין של "לשים גבולות". זה עניין של התנגשות תרבויות. תחשבו על זה: דורות שגדלו עם תפיסה שונה לגמרי של מה זה "משפחה". מחקרים מראים (למשל, מחקר של ד"ר ברכה חפץ, מומחית לפסיכולוגיה משפחתית) שהדורות הצעירים יותר נוטים לשים דגש על אוטונומיה אישית ומרחב אישי, בעוד שהדורות המבוגרים יותר רואים במשפחה יחידה מגובשת שמתערבת (מאוד) בחיי הפרט.
אני זוכרת שיחה עם אמא שלי אחרי שהעזתי לבטל ארוחת שישי. "אבל נעמה," היא אמרה לי, "אנחנו משפחה! איפה הכבוד?". זה לא היה עניין של כבוד, אמא. זה היה עניין של שפיות.
אז איך מגשרים על הפער הזה? זה לא פשוט, אבל אפשרי.
"אבל הם רק רוצים לעזור!" - המלכודת של הכוונות הטובות
אחת הטענות הנפוצות ביותר שאני שומעת היא "אבל הם רק רוצים לעזור!". כן, אני יודעת. סבתא רוצה שתאכלי כמו שצריך, הדודה רוצה לחסוך לך כסף על בגדים, והדוד רוצה לייעץ לך איך לנהל את הקריירה שלך. אבל עזרה שלא ביקשת היא לא עזרה, היא הפרה של גבולות. זהו רגע האמת.
אחת הדרכים להתמודד עם זה היא להקדים תרופה למכה. במקום לחכות שהם יציעו עזרה שאת לא צריכה, תציעי עזרה שאת כן יכולה לתת. תשאלי את סבתא אם היא צריכה עזרה בקניות, תציעי לדודה לתרום את הבגדים לנזקקים, ותודי לדוד על העצה אבל תגידי שאת מעדיפה לקבל החלטות לבד.
ניסיתי פעם להסביר לאמא שלי שאני מעריכה את הדאגה שלה אבל אני צריכה לקבל החלטות לבד. התגובה שלה? "אבל אני אמא שלך! אני יודעת מה הכי טוב בשבילך!". אחרי שעה של ויכוחים הבנתי שאני צריכה לשנות גישה. במקום להתווכח, התחלתי להגיד לה שאני לוקחת את העצות שלה לתשומת ליבי ושאלך לחשוב על זה. זה לא פתר את הבעיה לגמרי, אבל זה לפחות הפחית את המתח.
איך שמים גבולות בלי לצאת רעים?
האמת? זה כמעט בלתי אפשרי. תמיד יהיה מישהו שייפגע. אבל יש דרכים לעשות את זה בצורה רגישה יותר.
- היו ברורים ותקיפים: אל תתנצלו על הצורך שלכם בגבולות. זה בסדר להגיד "אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לדבר עכשיו".
- השתמשו ב"אני" במקום ב"אתה": במקום להגיד "את תמיד מתקשרת בזמן לא מתאים", תגידו "אני מרגישה מוצפת כשאני מקבלת שיחות טלפון באמצע יום העבודה".
- היו עקביים: אל תוותרו על הגבולות שלכם רק בגלל שמישהו מתלונן. אם אמרתם שאתם לא יכולים לבוא לארוחת שישי, אל תבואו. גם אם סבתא מתחילה לבכות.
- תזכרו שזה בסדר להגיד "לא": לא, אני לא יכולה לעזור לך עם הילדים. לא, אני לא רוצה את הבגדים שלך. לא, אני לא צריכה את העצה שלך.
אבל הנה טוויסט: לפעמים, הגבולות הכי חשובים הם אלה שאנחנו שמים לעצמנו. כן, גם אני נפלתי בפח הזה. להסכים לכל דבר רק כדי לרצות את כולם, ואז להתפוצץ מבפנים.
אז מה עושים? מתרגלים. מתחילים בקטן. אומרים "לא" לדברים הקטנים, ואז עוברים לדברים הגדולים. זה לא קל, אבל זה משחרר. באמת.
הפתעה! מה אפשר ללמוד מהחתולים?
כן, קראתם נכון. חתולים הם מומחים בגבולות. הם יודעים מתי הם רוצים ליטוף, מתי הם רוצים לשחק, ומתי הם רוצים להיות לבד. והם לא מתנצלים על זה. תחשבו על זה: הם לא מנסים לרצות אף אחד, הם פשוט עושים מה שטוב להם. קצת אכזרי? אולי. אבל גם מאוד בריא.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים אשמים על כך שאתם שמים גבולות, תזכרו את החתולים. הם יודעים מה הם עושים. (וכן, זה לקוח ממחקר משעשע על התנהגות חתולים והקשר שלהם לאינטליגנציה רגשית, שקראתי פעם).
אז מה הלאה?
אני עדיין לומדת איך לנווט את מערכות היחסים שלי עם המשפחה המורחבת. אני עדיין עושה טעויות, ואני עדיין מרגישה אשמה לפעמים. אבל אני גם יודעת שאני עושה את הדבר הנכון בשבילי.
המסע הזה לגילוי גבולות הוא לא פשוט, הוא מורכב, רגשי ומעורר מחשבה.
אבל הנה שאלה למחשבה: מה המחיר שאנחנו משלמים על חוסר גבולות? האם אנחנו מוכנים לשלם אותו?
אשמח לשמוע מהניסיון שלכם. מה הגבולות הכי מאתגרים ששמתם עם המשפחה המורחבת? ואיך זה השפיע על מערכת היחסים שלכם איתם? שתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת.
