האמת? פעם הייתי בטוחה שלשלוט זה שם המשחק. לתכנן כל פרט, להקפיד על כל נהלים, לדעת בדיוק מה הולך לקרות. איך זה עבד לי? בואו נגיד שחדר המיון של החרדות הכיר אותי בשמי הפרטי.
ואז הבנתי משהו: שליטה היא אשליה. אנחנו חושבים שאנחנו מנווטים, אבל החיים זורקים עלינו curveballs בקצב מסחרר. השאלה היא לא איך להימנע מהם, אלא איך לרקוד איתם.
אז מה השתנה? קודם כל, הפסקתי להאמין לכל מה שכתוב בספרי עזרה עצמית. (סליחה, ספרי עזרה עצמית!). הבנתי שהאמת נמצאת לא רק במחקרים פסיכולוגיים, אלא גם בסיפורים האישיים שלנו, ברגעים הקטנים של תסכול, צחוק ובכי. אני משלבת פה ידע ממקורות כמו מחקרים על ויסות רגשי ועל הקשר בין גוף לנפש (למשל, הספר "הגוף זוכר הכל" של בסל ואן דר קולק), אבל גם תובנות שלמדתי מחברות, ממשפחה, ואפילו משיעורי ריקוד סלסה.
רגע, ריקוד סלסה? כן, בדיוק. שם למדתי שאפשר להוביל, אבל צריך לסמוך על הפרטנר. ושהכישלון הכי גדול הוא לא לעשות טעות, אלא לפחד לנסות.
אחת התובנות הכי גדולות שהיו לי היא ש-"שליטה" ו-"בטחון עצמי" הם לא אותו דבר - לרוב, אנחנו בכלל מבלבלים אותם. שליטה מגיעה ממקום של פחד, ואילו בטחון עצמי מאפשר לנו לשחרר, כי אנחנו יודעים שגם אם משהו ישתבש, נדע להתמודד.
בטחון עצמי מאפשר לשחרר.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך משחררים שליטה בלי לאבד את הראש?
- זיהוי הדפוסים: שימו לב מתי הצורך בשליטה משתלט עליכן. האם זה קורה כשאתן עייפות, לחוצות, או מרגישות חוסר ודאות? ברגע שתזהו את הטריגרים, תוכלו לפתח אסטרטגיות התמודדות מותאמות.
- תרגול קבלה: זה לא אומר לוותר על השאיפות שלכן, אלא לקבל את העובדה שלא הכל בשליטתכן. לפעמים, דווקא כשמשחררים, דברים טובים יותר קורים. תאמינו לי, הייתי שם.
- טיפוח חוסן: חוסן זה היכולת להתאושש ממצבים קשים. זה לא אומר שאנחנו לא נשברות, אלא שאנחנו יודעות איך להרים את עצמנו בחזרה. איך עושים את זה? על ידי טיפוח מערכות יחסים תומכות, תרגול מיינדפולנס, פעילות גופנית והגדרת מטרות קטנות וברות השגה.
אגב, אחת השיטות הכי מוזרות שעזרו לי היא להתחיל לצייר. אני מציירת גרוע, אבל זה לא משנה. העניין הוא שאני יכולה "לשלוט" על הצבעים והקווים, אבל התוצאה הסופית תמיד מפתיעה אותי. זה תרגול מצוין בשחרור שליטה וקבלה של הלא-צפוי.
אני יודעת, זה נשמע קל על הנייר, אבל בפועל זה מאבק יומיומי. יש ימים שאני מצליחה לשחרר, ויש ימים שאני מרגישה שאני שוב חוזרת לדפוסים הישנים. וזה בסדר. המסע לשחרור שליטה הוא לא ליניארי, הוא ספירלי. אנחנו כל הזמן חוזרות לאותן נקודות, אבל בכל פעם עם קצת יותר תובנה וקצת יותר חמלה עצמית.
אז מה למדתי בסופו של דבר? שלשחרר שליטה זה לא לוותר, זה לבחור במה להשקיע את האנרגיה שלנו. זה להבין שהחיים הם לא תסריט כתוב מראש, אלא אימפרוביזציה מתמשכת. ושאנחנו יכולות לבחור אם לשחק את התפקיד של הבמאית או של השחקנית.
אני עדיין לומדת איך לשחרר שליטה ולשמור על שפיות. אבל לפחות עכשיו אני יודעת שאני לא לבד במסע הזה.
מה איתך? באילו תחומים בחיים את מרגישה שאת צריכה לשחרר קצת יותר שליטה? שתפי אותי, סקרנית לשמוע!
