היי, אני נעמה. תמיד אהבתי יעדים. רשימות. תכנונים. אבל האמת? רובם נגמרו איפשהו בין "מחשבה אופטימית" ל-"מציאות כואבת". זה נשמע מוכר?
פעם הייתי משוכנעת שאם רק אדביק את עצמי לכסא, אעבוד 24/7 ואשאף לשלמות, אני אכבוש את העולם. איזה גיחוך.
אחרי כמה התמוטטויות עצבים וטונות של קפה, הבנתי משהו: המפתח הוא לא להציב יעדים יותר גדולים, אלא יעדים יותר חכמים.
אז איך עושים את זה? בואו נצלול פנימה.
הבעיה עם "לכבוש את העולם" (ומה עושים במקום)
כולנו מכירים את היעדים ה"גדולים". "למצוא אהבה", "להיות מיליונר", "להיות מאושר". הם נשמעים נפלא, אבל הם כל כך אמורפיים שאנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל. זה כמו לנסות לרוץ מרתון בלי לדעת איך לרוץ קילומטר.
האמת היא, יעדים כאלה יכולים אפילו להזיק. מחקרים מראים שאנשים שמתמקדים ביעדים חיצוניים (כסף, מעמד) נוטים להיות פחות מאושרים מאנשים שמתמקדים ביעדים פנימיים (צמיחה אישית, משמעות). (מקור: Ryan, R. M., & Deci, E. L. (2000). Self-determination theory and the facilitation of intrinsic motivation, social development, and well-being. American Psychologist, 55(1), 68-78.). וואו.
אז מה עושים במקום? מפרקים את היעד הגדול למשימות קטנות, מדידות וריאליות.
לדוגמה: במקום "למצוא אהבה", אפשר להגדיר "לצאת לדייט אחד בשבוע". במקום "להיות מיליונר", אפשר להגדיר "לחסוך 500 ש"ח בחודש". במקום "להיות מאושר", אפשר להגדיר "לעשות מדיטציה 10 דקות ביום".
אבל רגע, זה לא מספיק.
מעבר ל-SMART: איך באמת יוצרים יעדים שמדברים אלינו?
בטח שמעתם על שיטת SMART (Specific, Measurable, Achievable, Relevant, Time-bound). זה אחלה, אבל זה רק השלב הראשון.
אני מצאתי שמה שבאמת עוזר זה לשאול את עצמי:
- למה אני רוצה את זה? (זה חייב להיות יותר מ"ככה צריך")
- מה יקרה אם לא אשיג את זה? (לא כדי להפחיד את עצמי, אלא כדי להבין את המחיר)
- איך אני יכולה להפוך את התהליך הזה למהנה? (כי אם זה סיוט, אני אנשור את זה)
למשל, רציתי לכתוב ספר. יעד SMART: "לכתוב 500 מילים ביום במשך 3 חודשים". ניסיתי. נכשלתי. שוב ושוב.
אז שאלתי את עצמי: למה אני רוצה לכתוב ספר? התשובה האמיתית: כי אני אוהבת לספר סיפורים ורוצה לחלוק אותם עם העולם. אוקיי.
איך אני יכולה להפוך את התהליך למהנה? החלטתי לכתוב בבתי קפה, עם מוזיקה טובה, ולתת לעצמי פרס קטן אחרי כל פרק שסיימתי.
זה עבד. בגלל ששיניתי את הגישה.
אגב, גיליתי שההשראה הכי גדולה שלי הגיעה דווקא מ... ציורי קיר ברחוב. כן, כן, שמעתם נכון. הם הזכירו לי שסיפור טוב יכול לבוא בכל צורה ובכל מקום.
הסוד שלא מספרים לכם: כישלון הוא חלק מהמשחק
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי הוא להפסיק לפחד מכישלון. הכישלון הוא לא סוף הדרך, הוא חלק מהדרך.
מתישהו נכשלים. זה לא משנה כמה טובים אנחנו, או כמה טוב התכנון שלנו.
העניין הוא לא להימנע מכישלון, אלא ללמוד ממנו. להבין מה השתבש, לתקן, ולהמשיך הלאה.
אגב, אני קראתי פעם מחקר מעניין על חוסן מנטלי. (מקור: Duckworth, A. L., Peterson, C., Matthews, M. D., & Kelly, D. R. (2007). Grit: Perseverance and passion for long-term goals. Journal of Personality and Social Psychology, 92(6), 1087-1101.). אחד הדברים הבולטים היה שאנשים עם חוסן מנטלי גבוה לא נולדו כאלה. הם פשוט פיתחו את היכולת להתמודד עם כישלון בצורה בריאה.
אז בפעם הבאה שאתם נכשלים, תנשמו עמוק, תזכירו לעצמכם שזה חלק מהמסע, ותמשיכו לצעוד.
עוד לא סיימנו: כמה מחשבות לסיום (פתוח)
אז איפה זה משאיר אותנו? עם כמה כלים חדשים בתיק, ועם הבנה קצת יותר עמוקה של מה זה באמת אומר להציב יעדים.
אבל המסע הזה לא נגמר כאן.
אני עדיין לומדת, עדיין נכשלת, ועדיין מנסה להבין איך להפוך את החיים שלי ליותר משמעותיים ומספקים.
ואני מזמינה גם אתכם להצטרף למסע הזה.
תחשבו על זה: איזה יעד אחד קטן אתם יכולים להציב לעצמכם כבר היום? מה יקרה אם תתחילו לעבוד עליו עכשיו?
אני באמת סקרנית לשמוע.
