אני זוכרת את עצמי יושבת מול המחשב, בשעה שלוש לפנות בוקר, דומעת מתסכול. עוד דדליין שפספסתי, עוד פרויקט שגררתי, ועוד הרגשה נוראית שאני פשוט לא מסוגלת לעמוד בקצב. נשמע מוכר? תאמינו לי, אתן לא לבד.
כמה פעמים שמעתן את המשפט "פשוט תנהלי את הזמן שלך טוב יותר"? כאילו זה איזה כפתור שאפשר ללחוץ עליו והכל מסתדר. אבל האמת היא שהרבה פעמים אנחנו מנסות, באמת מנסות, ועדיין נופלות לאותן מלכודות. אז מה קורה פה? למה השיטות "המוצלחות" האלה לא עובדות על כולנו?
אני חושבת שהבעיה מתחילה בנקודת המוצא. אנחנו יוצאות מנקודת הנחה שניהול זמן הוא עניין טכני – רשימות, תוכנות, טכניקות. אבל זה הרבה יותר מזה. זה קודם כל להבין את עצמנו, את הדפוסים שלנו, את מה שמניע אותנו – ואת מה שמכשיל אותנו.
הטעות מספר 1: מולטיטאסקינג – האשליה המתוקה
כולנו חושבות שאנחנו אלופות במולטיטאסקינג, נכון? שאנחנו יכולות לענות למייל, לדבר בטלפון ולתכנן את ארוחת הערב בו זמנית. אבל האמת היא, לפי מחקרים כמו זה של ד"ר ארל מילר ממכון הטכנולוגיה של מסצ'וסטס (MIT), המוח שלנו פשוט לא בנוי לעשות כמה דברים בו זמנית. מה שקורה בפועל זה שאנחנו קופצות בין משימות, וכל קפיצה כזו גוזלת לנו זמן ואנרגיה.
עכשיו, אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה שנים. הרגשתי שאני סופר-יעילה, עד שהבנתי שאני פשוט עושה הכל בחצי כוח. ואז שאלתי את עצמי – האם אני באמת רוצה לעשות הרבה דברים חצי טוב, או פחות דברים מצוין?
התשובה, בשבילי לפחות, הייתה ברורה. התחלתי להתמקד במשימה אחת בכל פעם, ולתת לה את כל תשומת הלב שלי. ומה גיליתי? שהספקתי יותר, הייתי רגועה יותר, והעבודה שלי הייתה הרבה יותר איכותית.
הטעות מספר 2: להגיד "כן" לכל דבר (או – איך להיות נחמדה ולהישאר בחיים)
כמה פעמים הסכמתן לעשות משהו, למרות שידעתן שאין לכן זמן או אנרגיה בשבילו? אני יודעת, קשה להגיד "לא". אנחנו רוצות לרצות, לעזור, להוכיח שאנחנו יכולות הכל. אבל האמת היא שכל "כן" שאתן אומרות לאחרים הוא "לא" שאתן אומרות לעצמכן.
וזה לא רק עניין של זמן. זה גם עניין של אנרגיה. כל משימה שאתן לוקחות על עצמכן גוזלת מכן אנרגיה, גם אם היא נראית קטנה ופשוטה. ואם אתן כל הזמן נותנות לאחרים, מתי אתן נותנות לעצמכן?
פעם קראתי ציטוט שאמר: "אם את לא מתכננת את הזמן שלך, מישהו אחר יעשה את זה בשבילך". וזה כל כך נכון. אם אתן לא מגדירות את הגבולות שלכן, אנשים אחרים יחצו אותם.
אז איך אומרים "לא"? זה לא קל, אני יודעת. אבל זה אפשרי. תתחילו בקטן. תגידו "אני צריכה לחשוב על זה" במקום "כן" אוטומטי. תסבירו בנימוס שאתן עסוקות. תציעו פתרון חלופי. העיקר שתזכרו – הזמן והאנרגיה שלכן יקרים, ואתן צריכות לשמור עליהם.
הטעות מספר 3: פרפקציוניזם – האויב השקט של הפרודוקטיביות
אוי, הפרפקציוניזם... החבר הכי טוב שלנו, והאויב הכי גדול שלנו. אנחנו רוצות שהכל יהיה מושלם, וזה גורם לנו לבזבז זמן יקר על פרטים קטנים שלא באמת משנים.
המחקר של ד"ר ברנה בראון על פגיעות ואותנטיות נגע בי עמוקות. היא הראתה לי שאנחנו מפחדות לא להיות מושלמות, כי אנחנו חוששות ממה שאחרים יחשבו עלינו. אבל האמת היא שאף אחד לא מושלם, וכולנו עושים טעויות. וזה בסדר. זה אפילו יותר מבסדר – זה אנושי.
התחלתי לשאול את עצמי – האם אני באמת צריכה שהכל יהיה מושלם, או שאני יכולה להסתפק ב"מספיק טוב"? והתשובה, לרוב, הייתה "מספיק טוב". הבנתי שזה עדיף לסיים משימה בזמן, מאשר להתעכב עליה לנצח כדי שהיא תהיה "מושלמת".
זה לא אומר שאני לא שואפת למצוינות. אבל זה אומר שאני לא נותנת לפרפקציוניזם לשתק אותי. אני לומדת לשחרר, לקבל את הטעויות שלי, ולהתקדם הלאה.
אז מה עושים עכשיו?
אז אחרי כל הטעויות האלה, מה נשאר לנו? קודם כל, סליחה עצמית. כולנו עושות טעויות, וזה בסדר. הדבר החשוב הוא ללמוד מהן ולהמשיך הלאה.
אבל מעבר לזה, אני מציעה להתחיל לחשוב על ניהול זמן בצורה אחרת. לא כרשימה של כללים, אלא ככלי שעוזר לנו לחיות חיים מלאים יותר, מספקים יותר, ומשוחררים יותר.
- תתחילו בקטן: אל תנסו לשנות הכל בבת אחת. תבחרו טעות אחת שאתן רוצות לתקן, ותתמקדו בה.
- תהיו סבלניות: שינוי לוקח זמן, וזה בסדר אם אתן לא מצליחות מיד.
- תחגגו את ההצלחות הקטנות: כל צעד קטן קדימה הוא ניצחון.
- תזכרו: אתן לא לבד.
ובנימה אישית, אני תוהה - מה הטעות הכי גדולה שלכן בניהול זמן, ומה הייתן רוצות לשנות? שתפו אותי, אני באמת רוצה לשמוע. אולי ביחד נמצא דרך לעשות את החיים קצת יותר קלים, וקצת יותר שמחים.
