אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי כמה שהדיבור הפנימי שלי היה מרושע. הייתי אחרי ראיון עבודה גרוע במיוחד, מרגישה כמו כישלון מהלך, והקול בראש שלי פשוט לא הפסיק: "את לא מספיק טובה, לא היית מוכנה, למה בכלל טרחת?". מכירים את זה?
זה היה כמו צליפת שוט מילולית. ואז שאלתי את עצמי: "האם הייתי מדברת ככה לחברה הכי טובה שלי?". ברור שלא!
ואז הבנתי משהו מטלטל: אנחנו מתייחסים לעצמנו בצורה שאף פעם לא היינו מעזים להתייחס לאף אחד אחר. למה?
המאמר הזה לא ייתן לכם פתרונות קסם. אין דבר כזה. אבל הוא כן ייתן לכם כמה כלים, תובנות, ובעיקר, תזכורת שאתם ראויים לחמלה – במיוחד מעצמכם.
המסע מהרסני לבנייה: זה לא מה שחשבתם
אוקיי, אז דיבור פנימי חיובי זה חשוב. שמענו על זה מיליון פעם. אבל מה זה בכלל אומר? לחזור כמו תוכי על "אני מסוגלת, אני מוצלחת"? ניסיתי את זה. זה לא עבד. זה הרגיש מזויף.
גיליתי שזה הרבה יותר עמוק מזה. זה מתחיל בזיהוי הקול הזה, המבקר הפנימי, ובהבנה מאיפה הוא בכלל הגיע.
במחקר שפורסם ב- "Journal of Cognitive Therapy and Research", נמצא שאנשים עם דיבור עצמי שלילי נוטים יותר לחוות חרדה ודיכאון. אבל זה לא רק זה. זה גם משפיע על הביצועים שלנו, על מערכות היחסים שלנו, על כל תחום בחיים שלנו. (1)
אבל הנה הטוויסט: ניסיתי להילחם בו. ניסיתי להשתיק אותו. ניחשתם נכון – זה רק החמיר. זה כמו לנסות לדחוף כדור מתחת למים. הוא תמיד קופץ בחזרה.
הפכתי להיות ספקנית. חשבתי לעצמי: "בטח, קל להגיד 'תחשבי חיובי'. אבל איך עושים את זה כשמרגישים חרא?".
למה "לחשוב חיובי" זה לא הפתרון (ולמה זה אפילו יכול להזיק)
האמת? כי זה לא אותנטי. וכי המוח שלנו לא טיפש. הוא יודע מתי אנחנו משקרים לעצמנו.
הפתרון האמיתי, לפחות בשבילי, היה משהו אחר לגמרי. הוא התחיל ב… סליחה, אני צריכה לשתף אתכם במשהו מביך.
פעם, כשהייתי ילדה, הייתי מפחדת מהחושך. לא סתם פחד – פחד משתק. ההורים שלי ניסו הכל: אור לילה, סיפורים מרגיעים, הכל. שום דבר לא עבד. עד שסבתא שלי, אישה חכמה ומסתורית, אמרה לי: "החושך לא מפחיד, נעמה. הוא רק לא מוכר. תכירי אותו".
לקחתי את זה איתי. התחלתי להתבונן בחושך, לנסות להבין אותו. ופתאום, הפחד התחיל להתפוגג.
מה הקשר לדיבור פנימי? בדיוק אותו דבר!
במקום להילחם בקול הפנימי המבקר, התחלתי להקשיב לו. לשאול אותו: "למה את אומרת את זה? ממה את מפחדת?".
זה לא היה קל. לפעמים זה היה כואב. אבל גיליתי משהו מדהים: מאחורי הביקורת מסתתרים פחדים, חוסר ביטחון, ו… רגעים של אמת.
מהסבתא ועד הבודהיזם: איך להקשיב לקול הפנימי (באמת)
גישה בודהיסטית בשם "מיינדפולנס" (Mindfulness), שעוסקת בתשומת לב מכוונת לרגע הנוכחי, יכולה לעזור לנו להקשיב לקול הפנימי שלנו בלי לשפוט אותו. במקום לנסות לדכא את המחשבות השליליות, אנחנו פשוט מתבוננים בהן, כמו שהיינו מתבוננים בענן חולף בשמיים. (2)
אוקיי, נשמע פילוסופי. איך עושים את זה בפועל?
אני אתן לכם דוגמה: נניח שאתם צריכים להגיש מצגת בעבודה ואתם חושבים: "אני אכשל, אני אעשה פאדיחה, כולם יחשבו שאני טיפשה".
במקום לנסות להגיד לעצמכם: "אני אלופה, אני אצליח", עצרו לרגע. שאלו את עצמכם: "למה אני מרגישה ככה? מה הפחד הכי גדול שלי?".
אולי תגלו שאתם מפחדים מביקורת, אולי אתם מפחדים לאכזב את הבוס שלכם, אולי אתם פשוט לא מאמינים בעצמכם.
ברגע שתבינו את הפחד, תוכלו להתחיל להתמודד איתו בצורה קונקרטית. תוכלו להתכונן יותר טוב, תוכלו לבקש עזרה, תוכלו לזכור שגם אם תעשו טעות, זה לא סוף העולם.
הסוד הקטן שלא מדברים עליו: סליחה עצמית
ואם כבר עשיתם טעות? אם כבר נכשלתם? מה אז?
אז תסלחו לעצמכם. כן, זה קשה. אני יודעת. אבל זה חיוני.
לכולנו יש רגעים של כישלון. זה חלק מהחיים. מה שמבדיל בין אנשים מצליחים לאנשים תקועים זה היכולת לסלוח לעצמם ולהמשיך הלאה.
אני לא אגיד לכם שזה קל. זה לא. אבל זה אפשרי. וזה שווה את זה.
אני עדיין עובדת על זה בעצמי. עדיין יש לי רגעים שהקול הפנימי שלי מנסה להפיל אותי. אבל אני כבר יודעת לזהות אותו. אני כבר יודעת להקשיב לו. אני כבר יודעת לסלוח לעצמי.
ואתם?
(1) Beck, A. T., Rush, A. J., Shaw, B. F., & Emery, G. (1979). Cognitive therapy of depression. Guilford Press.
(2) Kabat-Zinn, J. (1990). Full catastrophe living: Using the wisdom of your body and mind to face stress, pain, and illness. Delacorte Press.
אולי זה הזמן להפסיק להלקות את עצמכם ולהתחיל להיות החברים הכי טובים של עצמכם? מה דעתכם?
