היי, נעמה כאן. ישבתי אתמול בלילה, שוב, מול המסך, מתקנת מצגת שכבר הייתה מושלמת. או לפחות, ככה הייתי רוצה לחשוב. האמת? הרגשתי יותר כמו פסל שמנסה להחיות גוש שיש חסר חיים. ואז הבנתי משהו – אני לא יוצרת מצוינות, אני פשוט מפחדת מכישלון.
פרפקציוניזם. איזה שם יפה למלכודת שמרוקנת אותך מאנרגיה, שמחה, ובעיקר – מהזמן שלך. תמיד חשבתי שמצוינות ופרפקציוניזם הולכים יד ביד. טעות. ענקית.
מתי הבנתי שאני צריכה שינוי?
זה קרה כשחברה טובה, קרן, אמרה לי משהו שצלצל לי חזק: "נעמה, את מבזבזת את החיים שלך על ניסיון להגיע לבלתי אפשרי. תני לעצמך לנשום". זה הכה בי כמו ברק. הייתי כל כך עסוקה בניסיון לעמוד בסטנדרטים מומצאים, ששכחתי לחיות.
הבטחה שלי אלייך: המאמר הזה לא ייתן לך את הפתרון הקסום. אבל הוא יתן לך נקודת מבט חדשה, כלים פרקטיים, ואולי הכי חשוב – הקלה. כי גם את, כמוני, ראויה לנשום.
אז מה ההבדל בכלל בין פרפקציוניזם למצוינות?
אחת השאלות הראשונות ששאלתי את עצמי. ד"ר ברנה בראון, חוקרת החוסן והפגיעות האנושית, מסבירה את זה בצורה מדהימה: פרפקציוניזם הוא מסכה. הוא הניסיון שלנו להשיג אהבה וקבלה על ידי עמידה בציפיות בלתי אפשריות. מצוינות, לעומת זאת, היא השאיפה הכנה שלנו לתת את המיטב, תוך קבלה עצמית מלאה (Brown, B. (2010). The Gifts of Imperfection: Let Go of Who You Think You're Supposed to Be and Embrace Who You Are. Hazelden Publishing.).
רגע של הארה: פרפקציוניזם הוא על "מה יגידו?", מצוינות היא על "מה אני יכולה לתת?".
אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי להכין סופלה שוקולד. מתכון מורכב, הקפדה על כל פרט, לחץ אטומי. יצא פחוס, דחוס, ובקיצור - אסון. התביישתי להגיש את זה, אבל בסוף צחקתי עם המשפחה שלי על הכישלון המפואר. דווקא אז הרגשתי מחוברת אליהם יותר מתמיד. הלקח? לפעמים, הכישלון הוא המתכון האמיתי להצלחה.
איך מתחילים לשחרר? (צעדים קטנים, תוצאות גדולות)
אז איך עוברים ממצב של "חייבת להיות מושלמת" למצב של "אני נותנת את המקסימום שלי, ואני בסדר עם זה"? הנה כמה דברים שעזרו לי:
- זיהוי המחשבות הפרפקציוניסטיות: שים לב לקול הפנימי הזה שמבקר, שופט, ומאיים. תן לו שם מצחיק, כדי להפחית את הכוח שלו. שלי קוראים "שושנה".
- הגדרת מטרות ריאליות: במקום לשאוף ל"הצגת פרזנטציה מושלמת", תשאף ל"העברת המסר בצורה ברורה ומשכנעת". תתמקד במהות, לא בטפל.
- חגיגת הצלחות קטנות: כל ניצחון קטן, כל משימה שהשלמת בלי להיכנס לסחרור פרפקציוניסטי, ראוי לחגיגה. גם אם זה רק לשתות כוס תה בנחת.
- ללמוד להגיד "מספיק": אתגר עצמך להפסיק לעבוד על משהו כשאתה מגיע לרמת "מספיק טוב". זה קשה, אבל משחרר.
- להעריך את התהליך יותר מהתוצאה: נשמע קלישאתי, נכון? אבל זה לגמרי שם. פרופ' קרול דואק, בספרה "מיינדסט", מסבירה כי גישה צמיחה, שבה אנחנו מעריכים את הלמידה וההתקדמות, מובילה לתוצאות טובות יותר בטווח הארוך (Dweck, C. S. (2006). Mindset: The New Psychology of Success. Random House.).
אני יודעת, זה לא קל. אני עדיין נאבקת בשושנה מדי פעם. אבל אני גם לומדת להקשיב לקול הפנימי השני – הקול שאומר לי שאני מספיק טובה, כמו שאני.
אז מה עכשיו?
האמת? אין לי תשובה חד משמעית. המסע הזה הוא אישי, הוא מתמשך, והוא מלא הפתעות. אני עדיין לומדת לשחרר, לנשום, וליהנות מהדרך.
אבל אני כן יודעת דבר אחד: החיים קצרים מדי בשביל לבזבז אותם על ניסיון להיות מושלמים. בואו נבחר במצוינות, בחמלה עצמית, ובשמחה.
חשבתי על זה… מה הייתם עושים עם כל הזמן והאנרגיה שהייתם חוסכים אם הייתם משחררים קצת מפרפקציוניזם? אני באמת סקרנית לשמוע. שתפו אותי בתגובות! אולי נגלה יחד עוד דרכים לחיות חיים שלמים יותר.
