אוי, שיחות קשות. רק המחשבה עליהן גורמת לי לבטן להתהפך. לא יודעת מה איתכן, אבל אני תמיד דוחה אותן לרגע האחרון. ממש מרגישה כמו ילדה קטנה שמסתתרת מתחת לשמיכה, בתקווה שהמפלצת פשוט תיעלם.
פעם, דחיתי שיחה עם חברה טובה שלי במשך שבועות. היא פגעה בי בלי לשים לב, והייתי כל כך פוחדת לפגוע בה בחזרה, או ליצור דרמה, שבחרתי פשוט לשתוק. בסוף, זה התפוצץ לי בפנים – וכמובן, פגענו אחת בשנייה הרבה יותר ממה שהיה קורה אם הייתי פותחת את הפה בזמן. למדתי את הלקח בדרך הקשה.
אבל למה זה כל כך קשה? למה המחשבה על עימות, על חוסר נוחות, משתקת אותנו?
אני חושבת שהתשובה טמונה עמוק במוח הקדום שלנו. כבני אדם, אנחנו יצורים חברתיים. ההישרדות שלנו תלויה בקשרים שלנו עם אחרים. פעם, נידוי מהשבט היה גזר דין מוות. אז, באופן טבעי, אנחנו מפחדים לעשות דברים שיכולים לסכן את הקשרים האלה. שיחות קשות מרגישות לנו כמו איום על הקשר, ולכן המוח שלנו נכנס למצב של "הילחם או ברח". (מקור: המחקרים של ד"ר ברנה בראון על פגיעות ובושה).
אבל הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: הימנעות משיחה קשה יכולה לפגוע בקשר יותר מאשר השיחה עצמה. זה נשמע פרדוקסלי, אני יודעת. אבל כשאנחנו לא מדברים על דברים שמפריעים לנו, אנחנו צוברים כעס, תסכול, ולפעמים אפילו טינה. הרגשות האלה מצטברים, ומתחילים לדלוף החוצה בצורות אחרות – ניתוק, ציניות, ביקורת. ובסוף, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב הרבה יותר גרוע ממה שהיינו בהתחלה.
אני זוכרת תקופה בעבודה שהייתי מתוסכלת מאוד מהיחס שקיבלתי מהמנהל שלי. במקום לדבר איתו על זה, התחלתי להתלונן לחברים שלי לעבודה, להגיע באיחור, ולעשות את המינימום ההכרחי. כמובן, זה רק החמיר את המצב. הוא חשב שאני לא מחויבת לעבודה, ואני הרגשתי שהוא לא מעריך אותי. בסוף, השיחה הקשה הייתה בלתי נמנעת – והיא הייתה הרבה יותר קשה בגלל כל הזמן שדחיתי אותה.
אז מה עושים? איך הופכים את השיחות הקשות לפחות מפחידות?
אני חושבת שהצעד הראשון הוא לשנות את הגישה שלנו. במקום לראות שיחה קשה כעימות, אפשר לראות אותה כהזדמנות לצמיחה. הזדמנות להעמיק את הקשר שלנו עם האדם השני, להבהיר את הציפיות שלנו, ולמצוא פתרון ביחד. זה לא קל, אני יודעת. אבל זה אפשרי.
לפני כמה שנים נתקלתי בספר ששינה לי את החיים - "Nonviolent Communication" של מרשל רוזנברג. הוא מלמד גישה מדהימה לתקשורת שמבוססת על אמפתיה, כנות וצרכים. הגישה הזו עזרה לי להבין שאפשר לבטא את הרגשות והצרכים שלי בלי לתקוף או להאשים את האחר. זה לא אומר שהשיחות תמיד קלות, אבל זה הופך אותן להרבה יותר בונות.
למשל, במקום להגיד "את תמיד מאחרת לפגישות שלנו!", אפשר להגיד "אני מרגישה מתוסכלת כשאני צריכה לחכות, כי הזמן שלי יקר לי". שימו לב איך המשפט השני מתמקד ברגש שלי ובצורך שלי, ולא בהאשמה של האחר.
ועוד דבר חשוב: תזכרו שאף אחד לא מושלם. גם אתם לא. כולנו עושים טעויות. וכולנו זקוקים לסליחה. אם אתם נכנסים לשיחה קשה עם הגישה הזו, יהיה לכם הרבה יותר קל להיות אמפתיים ולמצוא פתרון.
אני מודה, גם היום אני עדיין מפחדת משיחות קשות. אבל אני יודעת שהן הכרחיות. הן חלק בלתי נפרד מחיים מלאים ומשמעותיים. ואני יודעת שכל שיחה קשה שאני עוברת מחזקת אותי, ומקרבת אותי לאנשים שאני אוהבת.
אז מה אתן אומרות? מוכנות לנסות? אולי בפעם הבאה שתתקלו במצב שמצריך שיחה קשה, תזכרו את מה שדיברנו עליו כאן. תזכרו שאתן לא לבד. ושתמיד יש דרך למצוא פתרון.
אבל לפני שאני מסיימת, יש לי שאלה בשבילכן: מה השיחה הקשה ביותר שאי פעם ניהלתן? ומה למדתן ממנה? אני באמת סקרנית לשמוע את הסיפורים שלכן. אולי ביחד נוכל למצוא עוד דרכים להתמודד עם הפחד הזה, ולהפוך את השיחות הקשות לקצת פחות מפחידות.
