האמת? השאלה הזו מלווה אותי כבר שנים. "למה אנחנו לא עושים מה שטוב לנו?" היא לא סתם שאלה פילוסופית, היא צעקה מבפנים. צעקה שמגיעה מתוך תסכול, מתוך תחושה שאנחנו יודעים מה נכון לנו, אבל בכל זאת עושים את ההיפך.
זוכרת את הפעם ההיא שניסיתי להתחיל דיאטה חדשה? ידעתי בדיוק מה אני צריכה לאכול, כמה אני צריכה להתאמן. קראתי מחקרים, התייעצתי עם תזונאית. הכל היה כתוב לי מול העיניים, אבל אחרי שבוע? שוקולד ופיצה. בדיוק מה שאני "לא צריכה". זה לא רק תסכול, זה היה ממש מעצבן!
אז למה זה קורה לנו? למה אנחנו חכמים ויודעים, ובכל זאת עושים שטויות? הבטחתי לעצמי שאגלה. לא אגיד לכן שיש לי תשובה אחת ומושלמת, אבל במסע הזה גיליתי כמה דברים מעניינים, ובעיקר – הבנתי שאני לא לבד.
אז בואו נצלול פנימה, בסדר? אני מבטיחה לכן, בסוף המסע הזה, תסתכלו על עצמכן קצת אחרת. לא בשיפוטיות, אלא בחמלה והבנה. כי לפעמים, הדרך אל מה שטוב לנו, רצופה הפתעות.
המוח שלנו – חבר או אויב?
קודם כל, בואו נדבר על המוח. הוא גאון, אין ספק. הוא פותר בעיות, הוא לומד דברים חדשים, הוא מציל אותנו מסכנות. אבל לפעמים הוא גם קצת... מטומטם.
דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט", מסביר לנו שיש לנו בעצם שני "מוחות" – מערכת 1, שפועלת אוטומטית ומהירה, ומערכת 2, שדורשת מאמץ וריכוז. מערכת 1 היא זו שאחראית על הדחפים שלנו, על התגובות האינסטינקטיביות, על החשק הזה לשוקולד. ומערכת 2? היא זו שמנסה לשלוט, להפעיל שיקול דעת, להזכיר לנו שאנחנו בדיאטה.
הבעיה היא שמערכת 1 חזקה יותר. היא פועלת מהר יותר, היא צורכת פחות אנרגיה. היא כמו ילד קטן שרוצה ממתק עכשיו, ואין לו סבלנות לחכות. ומערכת 2? היא כמו הורה מותש שמנסה להסביר לילד למה הוא לא יכול לקבל ממתק עכשיו.
אז מה עושים? נכנעים לדחפים? ממש לא. אבל חשוב להבין את המנגנון הזה, להכיר את ה"אויב" שלנו. כי רק ככה נוכל להתמודד איתו.
אגב, זה נכון גם לגבי רשתות חברתיות. תחשבו על זה - כמה פעמים מצאתן את עצמכן גוללות באינסטגרם בלי סוף, למרות שידעתן שזה גורם לכן להרגיש רע עם עצמכן? בדיוק אותו מנגנון. מערכת 1 רוצה עוד קצת "ממתק" - עוד קצת גירויים, עוד קצת הסחות דעת. ומערכת 2? היא נכנעת.
רגשות – המצפן הפנימי שלנו
אוקיי, הבנו שהמוח קצת מסובך. אבל מה עם הרגשות שלנו? הם לא אמורים לעזור לנו לעשות את מה שטוב לנו?
תלוי איך אנחנו מקשיבים להם.
הרבה פעמים אנחנו מבלבלים בין רגשות אותנטיים לבין רגשות שמגיעים ממקום של פחד, של חוסר ביטחון, של צורך לרצות אחרים. למשל, יכול להיות שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעזוב עבודה שלא טובה לנו, אבל אנחנו נשארים שם כי אנחנו מפחדים ממה יגידו, או כי אנחנו לא מאמינים בעצמנו.
"הפחד הוא שקרן" - משפט קצר ומדויק. הוא גורם לנו להאמין שאנחנו לא מסוגלים, שאנחנו לא ראויים, שאנחנו לא מספיק טובים. ואז אנחנו עושים בדיוק את ההיפך ממה שטוב לנו.
אז איך מבחינים בין רגש אותנטי לרגש שמגיע ממקום של פחד? שאלה מצוינת. זה דורש תרגול, זה דורש הקשבה פנימית, זה דורש אומץ. אבל זה אפשרי.
אני אישית למדתי להקשיב לגוף שלי. אם משהו גורם לי להרגיש מתח בבטן, או כיווץ בחזה, זה סימן שהוא לא טוב לי. ואם משהו גורם לי להרגיש קלילות, שמחה, התרגשות, זה סימן שאני בכיוון הנכון.
אבל רגע, מה עם אחריות? אסור להשתמש ברגשות כתירוץ להתנהגות לא אחראית. צריך למצוא את האיזון בין הקשבה לרגשות לבין שיקול דעת.
פרפקציוניזם – האויב השקט
פה מגיעה נקודה רגישה... פרפקציוניזם. אוי, הפרפקציוניזם הזה. כמה נזק הוא גורם לנו.
אנחנו חושבים שאם נעשה הכל בצורה מושלמת, נהיה מאושרים. אבל האמת היא שהפרפקציוניזם משתק אותנו. הוא גורם לנו לפחד מטעויות, הוא גורם לנו לדחות דברים, הוא גורם לנו לוותר על חלומות.
הפרפקציוניזם הוא מלכודת. הוא גורם לנו לרדוף אחרי משהו שלא קיים, אחרי אידיאל בלתי אפשרי. ואז אנחנו מפספסים את החיים עצמם.
אני יודעת את זה מניסיון אישי. הייתי פרפקציוניסטית כפייתית. כל דבר הייתי צריכה לעשות בצורה מושלמת. ואז מה קרה? דחיתי דברים, פחדתי להתחיל פרויקטים חדשים, הרגשתי תסכול וחוסר סיפוק.
ואז הבנתי משהו חשוב: עדיף לעשות משהו לא מושלם, מאשר לא לעשות כלום בכלל.
אז איך משחררים את הפרפקציוניזם? זה תהליך, זה לא קורה ביום אחד. אבל אפשר להתחיל בקטן. אפשר להתחיל לקבל את העובדה שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו טועים, שאנחנו לומדים.
אפשר להתחיל לחגוג את ההצלחות הקטנות שלנו, ולא רק את ההישגים הגדולים. אפשר להתחיל להנות מהדרך, ולא רק לחשוב על התוצאה.
אז מה עושים עכשיו?
אוקיי, דיברנו על המוח, על הרגשות, על הפרפקציוניזם. אבל מה עושים עם כל המידע הזה? איך הופכים את הידע הזה לפעולה?
אין לי תשובה אחת ומושלמת, אבל אני יכולה להציע כמה כיוונים:
- הקשיבו לעצמכן: תנסו להבין מה באמת חשוב לכן, מה באמת משמח אתכן, מה באמת עושה לכן טוב.
- היו אמיצות: תעזו לעשות דברים שמפחידים אתכן, תעזו לצאת מאזור הנוחות שלכן, תעזו להיות אותנטיות.
- היו סלחניות: תסלחו לעצמכן על הטעויות שלכן, תזכרו שאתן לומדות, שאתן גדלות, שאתן מתפתחות.
- היו חומלות: תתייחסו לעצמכן בחמלה, כמו שהייתן מתייחסות לחברה הכי טובה שלכן.
אני יודעת, זה קל להגיד, קשה לעשות. אבל אני מאמינה בכן. אני מאמינה שאתן יכולות לעשות את מה שטוב לכן. זה לא יהיה קל, זה לא יהיה מושלם, אבל זה יהיה שווה את זה.
ואם אתן צריכות תזכורת קטנה, תמיד תוכלו לחזור לשאלה הזו: "למה אנחנו לא עושים מה שטוב לנו?". תשאלו את עצמכן, תקשיבו לעצמכן, ותעשו את מה שאתן יודעות שנכון לכן.
מה אתן חושבות? מה הדבר האחד שאתן הולכות לעשות היום כדי לעשות משהו שטוב לכן? ספרו לי בתגובות! אני כאן כדי להקשיב ולתמוך.
