אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. על אנשים מעצבנים. כי כולנו פוגשים אותם, נכון? בין אם זה הקולגה שמספרת בדיחות גרועות, השכנה שמתלוננת על כל דבר או בן המשפחה שפשוט לוחץ על כל הכפתורים הלא נכונים. אני יודעת, אני יודעת, זה מחרפן.
אני זוכרת תקופה בעבודה הקודמת שלי, שהייתה לי קולגה – נקרא לה ליאת – שהייתה פשוט... בלתי נסבלת. כל דבר שהיא עשתה גרם לי לרצות לצעוק. עכשיו, אני לא טיפוס צעקני, אבל ליאת הצליחה להוציא ממני צדדים שלא ידעתי שקיימים בי. האמת? שנאתי אותה.
אבל אז קרה משהו. משהו ששינה לי את כל הפרספקטיבה.
יש משפט של ויקטור פרנקל שאני מאוד אוהבת: "בין הגירוי לתגובה, יש מרחב. במרחב הזה טמונה החירות והצמיחה שלנו".
זה נשמע פשוט, נכון? אבל זה כל כך עמוק.
המרחב הזה. הוא המפתח.
לקח לי זמן להבין את זה, אבל הבנתי שליאת לא עושה לי כלום. היא פשוט... ליאת. היא פועלת מתוך המקום שלה, עם המגבלות שלה, עם הסיפור שלה. והתגובה שלי? היא לגמרי שלי.
אז איך מתמודדים עם אנשים מעצבנים? לא על ידי ניסיון לשנות אותם (כי זה כמעט תמיד נכשל), אלא על ידי שינוי התגובה שלנו. איך עושים את זה? הנה כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה (ואני עדיין לומדת):
1. זיהוי הטריגרים האישיים:
לפני שאנחנו מאשימים את האחרים, חשוב להבין מה בנו גורם לתגובה החזקה. מה בליאת ספציפית גרם לי לצאת מדעתי? התשובה הדהימה אותי - זה היה חוסר הביטחון שלה, שהתבטא בניסיון תמידי לרצות אחרים. ומה זה אומר עלי? שאני שופטת אנשים בחומרה על חוסר ביטחון. אאוץ'.
הפסיכולוגית קארן הורני טענה שאנשים נוטים להגיב בעוינות כאשר הם מרגישים מאוימים או מושפלים (Horney, 1937). זה לא תירוץ להתנהגות מעצבנת, אבל זו תזכורת שמאחורי כל התנהגות עומד משהו.
2. יצירת מרחק – פיזי או מנטלי:
לפעמים, הפתרון הפשוט ביותר הוא להתרחק. זה יכול להיות פיזי – להימנע ממפגשים מיותרים. אבל זה יכול להיות גם מנטלי – ללמוד לא לקחת את הדברים באופן אישי.
לדוגמה, במקום לחשוב "ליאת עושה את זה בכוונה כדי לעצבן אותי", אני יכולה לחשוב "אוקיי, היא שוב מנסה לרצות מישהו. אני אבחר לא להיכנס לזה".
3. אמפתיה – אפילו כשקשה:
אני יודעת, זה קשה. במיוחד כשמישהו מעצבן אותך ממש. אבל לנסות להבין מאיפה הוא בא יכול לעזור. אולי הוא עובר תקופה קשה? אולי הוא מרגיש לא מוערך? אולי הוא פשוט לא מודע להשפעה שלו? (ג'ואן האליפקס מדברת בספרה "Being with Dying" על החשיבות של אמפתיה ככלי להתמודדות עם סבל – לא רק של אחרים, אלא גם של עצמנו).
זה לא אומר שאנחנו צריכים להצדיק את ההתנהגות שלהם, אבל זה יכול לעזור לנו להגיב בצורה פחות שיפוטית.
4. הצבת גבולות ברורים:
אוקיי, כאן זה הופך להיות פרקטי. אם מישהו עובר גבול, חשוב להגיד את זה. אבל איך אומרים? בצורה אסרטיבית, לא תוקפנית. במקום להגיד "את תמיד מעצבנת אותי!", אפשר להגיד "אני מרגישה לא בנוח כשאת מעירה הערות כאלה. אני מבקשת שתפסיקי".
זה דורש תרגול, אני יודעת. אבל זה שווה את זה.
5. קבלה – זה לא עליכם:
אחד הדברים הכי משחררים שלמדתי הוא שאנשים אחרים הם... אנשים אחרים. הם לא קיימים כדי לעצבן אותי. הם קיימים כדי להיות הם. ואני? אני קיימת כדי להיות אני. אני לא יכולה לשנות אותם, אבל אני יכולה לשנות את איך שאני מגיבה.
וזה, חברים, משנה הכל.
האמת? אני עדיין לא תמיד מצליחה. עדיין יש רגעים שבהם אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. אבל אני מזכירה לעצמי את המרחב הזה. בין הגירוי לתגובה. ואני מנסה לבחור תגובה אחרת.
אז מה אתם חושבים? איזה אנשים הכי מעצבנים אתכם, ולמה? שתפו אותי! מעניין אותי לשמוע אם יש פה עוד מישהו שנלחם באותם מאבקים כמוני. אולי ביחד נמצא דרכים חדשות להתמודד עם העולם המטורף הזה.
