פעם חשבתי שמצוינות היא בסך הכל פרפקציוניזם במסווה. חייבת להיות מושלם, אחרת זה לא שווה כלום. אתם יודעים, כאלה. אבל אז הגיע הקראש המפתיע עם המציאות.
התחלתי פרויקט חדש, מלאת התלהבות ואנרגיה, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי תקועה. כל פרט היה צריך להיות מושלם, כל פינה מלוטשת, כל מילה מדויקת. התוצאה? שיתוק. לא הצלחתי להתקדם. מצאתי את עצמי מבזבזת שעות על פרטים קטנים שאף אחד לא ישים לב אליהם, תוך כדי שאני מתעלמת מהתמונה הגדולה.
ואז הבנתי משהו: פרפקציוניזם הוא לא שאיפה למצוינות, הוא פחד מכישלון.
הפרדוקס הוא שאותו פחד דווקא מונע מאיתנו להגיע למצוינות אמיתית. כי כשאתה עסוק בלנסות להיות מושלם, אתה מפסיק ללמוד, להתנסות, לגדול.
איך יוצאים מהלופ הזה? שאלה טובה. שאלה שליוותה אותי חודשים. ניסיתי הכל – טכניקות ניהול זמן, מדיטציה, אפילו קצת קריסטלים (אל תגלו!). אבל מה שבאמת עזר לי היה שינוי תפיסתי עמוק יותר.
קודם כל, הגדרתי מחדש מה זה "מצוינות" בשבילי. הבנתי שמצוינות היא לא תוצאה סופית מושלמת, אלא תהליך של למידה, צמיחה והתפתחות. זה לתת את הכי טוב שלי באותו רגע, עם הכלים והידע שיש לי.
כמו שאומרת ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והאותנטיות (מקור מקצועי, ויסלחו לי הקריסטלים), "אומץ הוא לתת לעצמך להיות גלוי." זה אומר להעז להראות את הפגמים שלך, את החולשות שלך, את הטעויות שלך. כי דווקא שם, בתוך הפגיעות הזאת, נמצאת האותנטיות, ומשם צומחת המצוינות האמיתית.
אגב, כשמדברים על אותנטיות, חייבת לשתף אתכם במשהו. תמיד הערצתי אנשים שיודעים הכל, שמסבירים הכל בביטחון מוחלט. אבל אז הבנתי שזה בולשיט. אף אחד לא יודע הכל. כולנו לומדים תוך כדי תנועה, וזה בסדר גמור להודות בזה.
דבר נוסף שעזר לי היה לשנות את הגישה שלי לכישלון. במקום לראות בכישלון הוכחה לחוסר יכולת, התחלתי לראות בו הזדמנות ללמידה וצמיחה. כמו שאומרת אריאנה האפינגטון, מייסדת "האפינגטון פוסט" (מקור מקצועי נוסף), "כישלון הוא לא ההפך מהצלחה, הוא חלק מההצלחה."
אבל איך עושים את זה בפועל? איך באמת משנים את הגישה שלנו לכישלון? זה לא קל, אני מודה. אני עדיין מוצאת את עצמי מתכווצת בפנים כשאני עושה טעות. אבל למדתי כמה דברים שעוזרים לי:
- להזכיר לעצמי שאני אנושית. כולנו טועים, וזה בסדר.
- להתמקד בלמידה, ולא בתוצאה. מה למדתי מהטעות הזאת? איך אני יכולה להשתפר בפעם הבאה?
- לדבר על זה. לשתף חברים, משפחה או קולגות בכישלונות שלי. זה עוזר לי לקבל פרספקטיבה חדשה ולהרגיש פחות לבד.
וכן, לפעמים אני מרשה לעצמי פשוט להתבכיין קצת. כי גם זה חלק מהתהליך.
שינוי תפיסתי נוסף היה קשור לשחרור שליטה. פרפקציוניזם הוא ניסיון לשלוט בכל פרט, בכל תוצאה. אבל החיים הם כאוס, והרבה דברים פשוט לא בשליטתנו.
אז מה עושים? לומדים לרקוד בגשם. לומדים לאלתר, להתגמש, להסתגל. זה לא אומר לוותר על הסטנדרטים שלך, זה פשוט אומר להיות פתוח לאפשרות שהדברים לא יצאו בדיוק כמו שתיכננת, וזה בסדר גמור.
הנה משהו שלמדתי: לפעמים הכי טוב זה פשוט להתחיל. לא לחכות לרגע המושלם, לא לחכות שיהיה לך את כל הידע, את כל הכלים. פשוט להתחיל, וללמוד תוך כדי תנועה.
כי האמת היא, שהרבה פעמים הדרך הטובה ביותר ללמוד היא פשוט לעשות. לנסות, לטעות, לתקן, לנסות שוב. זה יכול להיות מפחיד, אבל זה גם יכול להיות מאוד מתגמל.
אני לא אגיד לכם שהשתחררתי לגמרי מהפרפקציוניזם. הוא עדיין אורב שם, בפינה, ומנסה לחבל לי בתוכניות. אבל למדתי לזהות אותו, לקרוא לו בשם, ולהגיד לו: "לא היום, חבר."
אני מאמינה שמצוינות אמיתית נמצאת לא בחיפוש אחרי שלמות, אלא ביכולת שלנו להיות אותנטיים, פגיעים ואמיצים. ביכולת שלנו ללמוד מהטעויות שלנו, לצמוח מהכישלונות שלנו, ולהמשיך להתקדם, גם כשהדרך לא תמיד ברורה.
אז מה המסע שלך? איך את מתמודדת עם הפרפקציוניזם? אשמח לשמוע בתגובות!
