הטלפון שלי רעד. שוב. זו הייתה הודעה מחברה, תזכורת לפגישה, ואז עוד אחת – מבצע חדש בחנות האהובה עליי. באותו רגע, משהו נשבר בי. הרגשתי כמו בובה על חוט, מגיבה לכל צפצוף, לכל ויברציה. אבל איפה אני בכל הסיפור הזה? איפה הרצונות שלי, המחשבות שלי, החיים שלי?
פעם הייתי בטוחה ש"להספיק הכל" זה סימן להצלחה. הייתי מולטי-טסקינג ברמה אולימפית, קופצת בין מיילים, פגישות, ומטלות אינסופיות. חשבתי שאם אני לא מגיבה מיד לכל התראה, אני מפסידה משהו חשוב. אבל אז הבנתי משהו: להספיק הכל זה לא בהכרח לחיות הכל.
הפער בין מה שחשבתי פעם – שהחיים הם מרוץ אחרי ההספק – לבין מה שגיליתי בפועל – שהחיים הם מסע של נוכחות – היה עצום. התחלתי לשאול את עצמי: מה אם במקום לרדוף אחרי ההספק, אתחיל לרדוף אחרי המשמעות?
במאמר הזה, לא אספר לך איך להפוך לסופר-וומן. אני ממש לא כזאת. אשתף אותך במסע האישי שלי – ניסיונות, כישלונות, ותובנות קטנות שעזרו לי להשתחרר מעבדות ההתראות ולהתחיל לחיות בכוונה. אני מבטיחה לך – בסוף המסע הזה, תצליחי להסתכל על החיים שלך בזווית קצת אחרת, ותקבלי כלים פרקטיים להתחיל לחיות אותם באופן מלא יותר.
רגע, למה בכלל אנחנו מכורות להתראות?
ד"ר אדם אלטר, פסיכולוג ומומחה להתמכרויות טכנולוגיות, מסביר בספרו "בלתי ניתנים לעצירה" (Irresistible) שאפליקציות רבות מתוכננות לעורר בנו תגובות פיזיולוגיות חזקות. כל התראה משחררת כמות קטנה של דופמין במוח, מה שגורם לנו לרצות עוד ועוד. (Alter, A. (2017). Irresistible: The rise of addictive technology and the business of keeping us hooked. Penguin Press.)
וזה עובד! אני זוכרת את עצמי בודקת את הטלפון שלי שוב ושוב, גם כשלא הייתה לי שום סיבה הגיונית. פשוט ציפיתי לאיזה ניצוץ קטן של דופמין. אבל מה זה אומר עלינו, אם האושר שלנו תלוי בניצוץ הזה?
אז, האם הפתרון הוא פשוט לכבות את כל ההתראות? זה יכול לעזור, אבל לדעתי זה כמו לשים פלסטר על פצע עמוק. אנחנו צריכות להבין את הסיבות העמוקות יותר שמניעות אותנו לברוח למסכים.
- האם אנחנו בורחות מהשעמום?
- מהבדידות?
- מהצורך להתמודד עם רגשות לא נעימים?
אלו שאלות קשות, אני יודעת. אבל האמת הכואבת היא שלפעמים יותר קל לבדוק את האינסטגרם מאשר להקשיב לעצמנו.
למצוא את השקט הפנימי בתוך הרעש החיצוני
אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להתחיל לתרגל מיינדפולנס. אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל תאמינו לי, זה עובד. התחלתי עם מדיטציות קצרות של 5 דקות ביום, פשוט מתרכזת בנשימה שלי. זה היה קשה בהתחלה, המחשבות שלי קפצו כמו קופים מצד לצד. אבל לאט לאט למדתי איך להתבונן בהן בלי לשפוט אותן.
הנה משהו שממש עזר לי: לשים לב לתחושות הגוף שלי. כשאת מרגישה חרדה או לחץ, נסי לשים לב איפה את מרגישה את זה בגוף. אולי זה כיווץ בבטן, אולי דופק מואץ. פשוט שימי לב, בלי לנסות לשנות את זה. זה עוזר להחזיר אותך לרגע הנוכחי ולהתרחק מהמחשבות המטרידות.
ויש את העניין הזה של הצבת גבולות. לא רק לאחרים, אלא גם לעצמנו. כן, גם אני הייתי צריכה להודות בזה. למדתי לקחת הפסקות יזומות מהעבודה, בלי להרגיש אשמה. למדתי להגיד "לא" לדברים שלא היו חשובים לי באמת.
הנה תובנה קטנה: "לא" לדברים הלא נכונים הוא "כן" לדברים הנכונים. זה נשמע פשוט, אבל זה שינה לי את החיים.
מלהספיק הכל ללהרגיש הכל: מסע אישי
אני מודה, לא תמיד הצלחתי. היו ימים שהרגשתי שאני חוזרת אחורה, שאני שוב בובה על חוט. אבל למדתי להיות סלחנית כלפי עצמי. הבנתי שזה תהליך, לא מרוץ.
- היו פעמים שכעסתי על עצמי: איך נכנעתי שוב להתראה הזאת?
- היו פעמים שהתייאשתי: זה לא בשבילי, אני פשוט לא מסוגלת להשתנות.
אבל בסופו של דבר, תמיד חזרתי למטרה שלי: לחיות בכוונה.
התחלתי לשאול את עצמי שאלות יותר עמוקות. מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי? מה חשוב לי באמת? התשובות לא הגיעו מיד, אבל הן התחילו להתגבש לאט לאט.
טכנולוגיה כמשרתת, לא כאדון
היום, אני משתמשת בטכנולוגיה בצורה הרבה יותר מודעת. אני עדיין בודקת את המיילים שלי, אבל אני עושה את זה בזמנים מוגדרים. אני עדיין משתמשת ברשתות חברתיות, אבל אני עושה את זה כדי להתחבר לאנשים שאני אוהבת, לא כדי להשוות את עצמי לאחרים.
נייר עמדה של אוניברסיטת הרווארד מציע להתמקד בבניית הרגלים בריאים סביב הטכנולוגיה, כמו הגדרת זמני שימוש מוגדרים, יצירת "אזורים נטולי טכנולוגיה" בבית, ותכנון פעילויות אופליין מהנות. (Harvard University. (n.d.). Healthy Habits. The Mental Health Benefits of Exercise.)
למדתי איך להפוך את הטכנולוגיה ממקור של הסחת דעת למקור של השראה ויצירה. התחלתי לכתוב, לצלם, לצייר – דברים שתמיד רציתי לעשות, אבל אף פעם לא היה לי "זמן" בשבילם.
אבל רגע, בואי נהיה ריאליסטיות: החיים אף פעם לא יהיו מושלמים. תמיד יהיו אתגרים, תמיד יהיו הסחות דעת. אבל אני מאמינה שאם אנחנו מודעות למטרות שלנו, אם אנחנו בוחרות לחיות בכוונה, אנחנו יכולות להתמודד עם כל דבר.
אז מה הצעד הבא שלך? מה את הולכת לעשות היום כדי לחיות בכוונה? אני מזמינה אותך לשתף אותי בתגובות. אני אשמח לשמוע על המסע שלך, ועל האתגרים וההצלחות שלך.
