אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "מינימליזם". גלגלתי עיניים. מי צריך את זה? הבית שלי מלא בזיכרונות, בחפצים שקניתי בטיולים, במתנות שקיבלתי מחברים. איך אפשר להיפרד מכל זה? זה חלק ממני!
ואז, יום אחד, פשוט נשברתי. ערימות הבגדים בארון שלא לבשתי כבר שנים, המגירות מלאות הגאדג'טים שלא השתמשתי בהם אף פעם, מדפי הספרים שהתמלאו בספרים שקראתי פעם אחת ומעולם לא חזרתי אליהם. הכל היה לי נטל. כאילו החפצים שלי היו אלה ששולטים בי, ולא להיפך.
אז התחלתי לחקור. קראתי בלוגים, ראיתי סרטונים, הקשבתי לפודקאסטים. גיליתי עולם שלם של אנשים שחיים עם פחות, אבל מרגישים יותר חופשיים, יותר מאושרים, יותר מחוברים לעצמם. אבל משהו עדיין לא הסתדר לי. רוב השיטות הרגישו לי קיצוניות מדי, מנותקות מהמציאות. כאילו הן מיועדות לאנשים שמעולם לא אהבו חפצים מלכתחילה. ואני? אני אוהבת חפצים! אני אוהבת את הסיפורים שהם מספרים, את הרגשות שהם מעוררים בי.
אז איך עושים מינימליזם כשאתה אוהב חפצים? שאלה טובה. אני חושבת שהתשובה היא להתמקד במה באמת חשוב לך. לא במה צריך להעיף.
מה באמת חשוב לך? (השאלה שמגדירה הכל)
פסיכולוגים כמו טימותי מילר (Timothy Miller), למשל, חוקרים את הקשר בין צרכנות לאושר כבר שנים. אחד הדברים שהם מצאו הוא שרכישה אימפולסיבית לא באמת משפרת את תחושת הרווחה לאורך זמן. להיפך, היא יכולה אפילו להוביל לחרדה ולדיכאון. (מקור: Journal of Consumer Research) אבל זה לא אומר שכל רכישה היא רעה. רכישה שמשרתת מטרה אמיתית, רכישה שמחברת אותנו לערכים שלנו, רכישה שמספקת לנו הנאה אמיתית – היא יכולה להיות דווקא חיובית.
אז איך מזהים את הרכישות האלה? זה מתחיל בשאלה פשוטה: מה באמת חשוב לי בחיים? האם זה זמן איכות עם המשפחה? האם זה טיולים בעולם? האם זה ליצור אמנות? ברגע שאנחנו יודעים מה חשוב לנו, אנחנו יכולים להתחיל להתמקד בחפצים ובחוויות שתומכים בזה.
אני זוכרת שפעם קניתי זוג נעליים ממש יקרות. הן היו יפות בצורה בלתי רגילה, אבל הן גם היו לא נוחות בצורה בלתי רגילה. אחרי שלבשתי אותן פעמיים, הן פשוט נשארו בארון. בסופו של דבר, תרמתי אותן. זה היה שיעור חשוב עבורי. הבנתי שלא משנה כמה משהו יפה, אם הוא לא משרת אותי, הוא פשוט תופס מקום.
האומנות העדינה של הפרידה: לא כל דבר צריך ללכת לפח
אוקיי, אז הבנו מה חשוב לנו. עכשיו מגיע החלק הקשה: הפרידה מהחפצים שלא משרתים את המטרות שלנו. אבל רגע, עצרו! לפני שאתם רצים לזרוק הכל לפח, בואו נדבר רגע על איך אפשר לעשות את זה בצורה מכבדת, גם כלפי החפצים וגם כלפי עצמנו.
אחת השיטות שאני אוהבת היא שיטת "הארבע קופסאות". לוקחים ארבע קופסאות, ומסמנים אותן:
- לשמור: חפצים שאתם משתמשים בהם באופן קבוע, חפצים שמעוררים בכם שמחה, חפצים שמחוברים לזיכרונות משמעותיים.
- לתרום: חפצים במצב טוב שאחרים יכולים להשתמש בהם.
- למכור: חפצים יקרי ערך שאפשר למכור באינטרנט או בחנויות יד שנייה.
- לזרוק: רק חפצים שאי אפשר לתקן או להשתמש בהם יותר.
אבל מה עושים עם חפצים שאנחנו מתלבטים לגביהם? אלה החפצים שיושבים לנו בלב. אנחנו לא רוצים לזרוק אותם, אבל אנחנו גם לא בטוחים אם אנחנו באמת צריכים אותם. כאן נכנסת לתמונה שיטת "ה-20/20". השיטה הזאת אומרת שאם אפשר להחליף את החפץ הזה בפחות מ-20 דקות ובפחות מ-20 דולר, אז כדאי פשוט להיפטר ממנו. (מקור: ספרים ובלוגים של מינימליזם). זה עוזר לנו לשחרר את הפחד לאבד משהו שלא נוכל להחליף.
המינימליזם הוא מסע, לא יעד (וגם מותר לטעות בדרך)
אני רוצה להגיד לכם משהו חשוב: מינימליזם הוא לא תחרות. הוא לא עניין של כמה חפצים יש לכם בבית. הוא עניין של איך אתם מרגישים בבית שלכם. הוא עניין של לחיות עם מה שחשוב לכם, ולשחרר את מה שלא.
ובדרך למצוא את האיזון הזה, מותר לטעות. מותר לקנות משהו ואז להתחרט עליו. מותר להחליט שחפץ מסוים כן חשוב לכם, למרות שהוא לא מתאים ל"חוקי המינימליזם". המטרה היא לא להיות מושלמים, אלא להיות מודעים. להיות מודעים לבחירות שלנו, להרגלים שלנו, לצרכים שלנו.
אני זוכרת שפעם ניסיתי לעשות ניקוי ארונות קיצוני. זרקתי כמעט את כל הבגדים שלי, ואז גיליתי שאני צריכה לקנות הכל מחדש. זה היה בזבוז זמן וכסף. למדתי מזה שאני צריכה להיות יותר זהירה ויותר מתחשבת בצרכים האמיתיים שלי.
אז מה הלאה? (הזמנה למסע אישי)
אני לא יכולה להגיד לכם איך המינימליזם שלכם צריך להיראות. זה משהו שאתם צריכים לגלות בעצמכם. אבל אני יכולה להזמין אתכם להתחיל לשאול את עצמכם שאלות. מה באמת חשוב לי? מה אני רוצה להכניס לחיים שלי? מה אני רוצה להוציא מהם?
אני יודעת שזה יכול להיות מפחיד. זה יכול להיות קשה. אבל אני מבטיחה לכם שזה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מינימליזם הוא לא עניין של לוותר על דברים. הוא עניין של להרוויח יותר מקום לדברים שבאמת חשובים.
