היי, נעמה כאן. תמיד הייתי הילדה הזאת בצד, זו שמתבוננת יותר מאשר מדברת. וזה בסדר גמור, נכון? אבל האמת היא, שבמשך שנים הרגשתי שזה חסר לי. לא במובן של "אני צריכה להיות יותר קולנית", אלא במובן של "אני צריכה למצוא את הדרך שלי להישמע".
אז חשבתי הרבה. ניסיתי. נכשלתי. למדתי. ואני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי, כי אני יודעת שאני לא לבד. הרבה אנשים מרגישים ככה. ואפשר לשנות את זה. אפשר למצוא את הקול שלנו, גם אם אנחנו שקטים.
השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא: למה בכלל אנחנו רוצים לשנות משהו? האם אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למודל חיצוני של "הצלחה", או שאנחנו באמת רוצים לבטא את עצמנו בצורה טובה יותר?
המיתוס של האקסטרוברט המושלם
תראו, יש מיתוס כזה בעולם שלנו, שאומר שהאדם המוצלח הוא האקסטרוברט הכריזמטי שמשתלט על כל שיחה. זה שטויות. סליחה על הבוטות, אבל זה פשוט לא נכון. יש כוח עצום בשקט. יש עומק עצום בהקשבה. מחקרים מראים שאנשים מופנמים הם לעיתים קרובות מנהיגים מצוינים, פשוט כי הם מקשיבים יותר ומגיעים להחלטות שקולות יותר (Grantham, L. (2017). The power of quiet leaders: Why leading introverts can be the most effective).
אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים פשוט לשבת בשקט ולצפות שהדברים יסתדרו מעצמם. אנחנו צריכים ללמוד לתקשר בצורה אפקטיבית, גם אם אנחנו לא אוהבים להיות במרכז הבמה.
מה עבד לי (וגם מה לא)
אז מה עבד לי? קודם כל, הבנתי שאי אפשר להיות מישהו שאני לא. ניסיתי פעם לדבר בקול רם יותר בפגישה, ולהביע את דעתי בכל מחיר. זה היה אסון. הרגשתי מזויפת, לא בנוח, ואני בטוחה שכולם הרגישו את זה גם.
אבל אז התחלתי להתמקד בחוזקות שלי. גיליתי שאני טובה בהקשבה. אני טובה בניתוח מידע. אני טובה בלמצוא פתרונות יצירתיים. אז התחלתי להשתמש בזה כדי לתקשר.
לפעמים, השאלה הנכונה חשובה יותר מהתשובה הנכונה.
התחלתי לשאול שאלות בפגישות. לא סתם שאלות, אלא שאלות שבאמת רצו תשובה, שאלות שנועדו לחדד את הדיון ולהגיע לתובנות חדשות. זה עבד פלאים. אנשים הקשיבו לי יותר, כי הם הבינו שאני לא מנסה להוכיח משהו, אלא באמת רוצה להבין.
דבר נוסף שעזר לי הוא להתכונן מראש. אם ידעתי שאני הולכת להשתתף בפגישה חשובה, הייתי מקדישה זמן לחשוב על מה שאני רוצה להגיד. הייתי כותבת לעצמי נקודות מרכזיות, וידאתי שיש לי את כל המידע שאני צריכה. זה נתן לי ביטחון עצמי, וידעתי שאני יכולה לתרום בצורה משמעותית, גם אם אני לא מדברת הרבה.
הפתעה! תקשורת היא לא רק מילים
פה מגיעה התובנה המפתיעה: תקשורת היא לא רק מילים. תקשורת היא גם שפת גוף, היא טון דיבור, היא אפילו השקט בין המילים. (Mehrabian, A. (1972). Nonverbal communication. Aldine-Atherton.).
אז התחלתי לשים לב לשפת הגוף שלי. וידאתי שאני יוצרת קשר עין, שאני יושבת זקוף, שאני משדרת ביטחון עצמי, גם אם אני לא מרגישה ככה.
שפת הגוף יכולה לשדר ביטחון, גם כשאת מרגישה אחרת.
והכי חשוב, התחלתי להאמין בעצמי. הבנתי שהקול השקט שלי הוא חשוב, שיש לי מה לתרום, שהדעות שלי משמעותיות. זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר זה עשה את כל ההבדל.
אז מה עכשיו?
אני לא יודעת מה יהיה הצעד הבא שלך, אבל אני מקווה שהמאמר הזה נתן לך קצת השראה. זכרי, את לא צריכה להפוך להיות מישהו שאת לא. את רק צריכה למצוא את הדרך שלך להישמע.
ואולי, רק אולי, השקט שלך הוא הכוח הכי גדול שלך.
מה הדבר הכי מפתיע שלמדת על עצמך ועל התקשורת שלך לאחרונה? אני באמת רוצה לדעת!
