היי, נעמה כאן. תגידו, קרה לכם פעם שניסיתם להגיד משהו חשוב, משהו שבאמת כאב לכם, וזה פשוט יצא... לא נכון? כזה שגרם לצד השני להתרחק, להתגונן, ואפילו לכעוס? לי זה קרה יותר מפעם אחת. פעם, ניסיתי להעיר לחברה הכי טובה שלי על משהו שהפריע לי בהתנהגות שלה, וזה נגמר בריב של שבוע. שבוע! הבנתי אז שמילים הן כלי נשק רב עוצמה, ואם לא משתמשים בהן נכון, אפשר לגרום נזק בלתי הפיך.
מאז, אני חוקרת את הנושא הזה. קראתי ספרים, מאמרים (תכף נגיע גם למקורות מקצועיים, מבטיחה!), אבל הכי חשוב - למדתי מניסיון. כן, גם מכישלונות מפוארים. ומה גיליתי? שהסוד הוא לא רק במה שאומרים, אלא איך אומרים את זה.
אז, בואו נצא למסע הזה ביחד. לא מבטיחה פתרונות קסם, אבל מבטיחה כלים שיעזרו לכם להפוך את השיחות הקשות לקצת יותר... אנושיות. איך זה ישפיע עליכם? תדמיינו את עצמכם מצליחים להעביר ביקורת בונה בלי להרוס את היחסים, מרגישים יותר בטוחים בעצמכם, ומקבלים יותר הקשבה. שווה, לא?
קודם כל, נבין למה זה כל כך קשה
למה כל כך קשה לנו להגיד דברים קשים? למה אנחנו מעדיפים לשתוק, להימנע, או אפילו להתפוצץ ברגע אחד?
פסיכולוגים חוקרים את הנושא הזה כבר שנים. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית מראים שאנחנו נוטים להימנע משיחות קשות בגלל פחד מדחייה, מפגיעה בצד השני, ומקונפליקט (למשל, ראו מחקר של Leary & Baumeister על הצורך להשתייך). זה טבעי לחלוטין! אנחנו יצורים חברתיים, ואנחנו רוצים שיאהבו אותנו.
אבל לפעמים, השתיקה הזו רק מחמירה את המצב. דברים מצטברים, כעסים מתגברים, ובסוף זה מתפרץ בצורה הרבה יותר גרועה. זה קצת כמו סיר לחץ - אם לא משחררים את האדים, הוא עלול להתפוצץ.
אז מה עושים? איך משחררים את האדים בלי לשרוף את הסיר?
ה"איך" חשוב יותר מה"מה": ארגז כלים לשיחות קשות
אז, אחרי שחפרנו קצת בפסיכולוגיה, הגיע הזמן לפרקטיקה. הנה כמה כלים שלמדתי בדרך הקשה (ואני עדיין לומדת, כן?).
- אמפתיה - הנשק הסודי: לפני שאתם פותחים את הפה, נסו להיכנס לנעליים של הצד השני. איך הם ירגישו כשישמעו את מה שאתם עומדים להגיד? מה הרקע שלהם? מה הם חווים כרגע? אמפתיה היא לא רק להבין את הצד השני, אלא גם להראות להם שאתם מבינים. איך עושים את זה בפועל? אפשר להתחיל במשפט כמו "אני מבין/ה שזה בטח לא קל לשמוע את זה..."
- "אני" במקום "אתה/את": זה טריק פשוט אבל גאוני. במקום להגיד "אתה תמיד עושה...", תגידו "אני מרגיש/ה ש...". ההבדל הוא עצום! "אתה" מאשים, "אני" מבטא את הרגשות שלכם. לדוגמה: במקום "אתה תמיד מאחר", תגידו "אני מרגיש/ה לא מוערך/ת כשאתה מאחר, כי זה גורם לי לחשוב שהזמן שלי לא חשוב לך". שמעתם פעם על תקשורת לא אלימה? זה הבסיס שלה (Rosenberg, M. B. (2015). Nonviolent communication: A language of life. PuddleDancer Press).
- תזמון הוא הכל: יש זמן לכל דבר, וגם לשיחות קשות. אל תנסו לנהל שיחה כזו כשאתם עייפים, רעבים, או לחוצים. בחרו זמן ומקום שנוחים לשניכם, ושהם יחסית ניטרליים. שיחה כזו בטח לא כדאי לנהל בסוף יום עבודה מתיש, או בתוך ריב.
- התמקדו בעובדות, לא בפרשנויות: קל מאוד להיסחף לפרשנויות ולהשערות. אבל זה רק מלבה את האש. במקום להגיד "אתה לא מקשיב לי", תגידו "שמתי לב שבפעם האחרונה שדיברתי, הסתכלת על הטלפון שלך". זה הרבה יותר קונקרטי, ופחות מאשים.
- תהיו מוכנים להקשיב: שיחה קשה היא לא נאום. היא דיאלוג. תהיו מוכנים לשמוע את הצד השני, גם אם אתם לא מסכימים איתו. לפעמים, רק ההקשבה יכולה לעשות פלאים. ואם אתם לא מסכימים? זה בסדר! לא חייבים להסכים על הכל, אבל חשוב להקשיב ולהבין.
רגע, מה אם זה לא עובד?
בואו נודה על האמת - לא כל שיחה קשה מסתיימת בניצחון. לפעמים, הצד השני פשוט לא מקשיב, או מתגונן, או מתעצבן. וזה בסדר! זה קורה.
הדבר הכי חשוב הוא לזכור שאתם לא יכולים לשלוט בתגובה של הצד השני. אתם יכולים לשלוט רק בתגובה שלכם. אז, אם השיחה מתחילה להתדרדר, קחו צעד אחורה. תגידו משהו כמו "אני רואה שאנחנו לא מצליחים לדבר על זה כרגע, אולי ננסה שוב מאוחר יותר". לפעמים, קצת מרחק יכול לעזור.
ופה מגיעה התובנה המפתיעה: לפעמים, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא להניח. להבין שלא כל קרב שווה להילחם בו, ולא כל אדם פתוח לשמוע את מה שיש לכם להגיד. וזה לא אומר שאתם נכנעים, זה אומר שאתם בוחרים את הקרבות שלכם בחוכמה.
לסיום, מחשבה קטנה
הכתיבה על הנושא הזה גרמה לי לחשוב – האם אנחנו בכלל יודעים להקשיב לעצמנו? האם אנחנו מצליחים להבין את הצרכים והרגשות שלנו, לפני שאנחנו בכלל מנסים להעביר אותם הלאה? אולי זה המקום להתחיל בו.
אני מזמינה אתכם לחשוב על זה. מה הניסיון שלכם עם שיחות קשות? מה עובד לכם? מה לא? שתפו אותי בתגובות! אני באמת רוצה לשמוע. אולי ביחד, נוכל למצוא דרכים חדשות להתמודד עם האתגר הזה.
