האמת? הייתי אלופת העולם בדחיינות. לא סתם דחיינית, אלא דחיינית עם תואר, דיפלומה, וניסיון מצטבר של שנים. החלטות גדולות, קטנות, בינוניות – הכל חיכה למחר. ואז לעוד מחר. ואז… טוב, הבנתן את הרעיון.
הפכתי לאלופה בלהגיד לעצמי: "עוד מעט", "כשיהיה לי זמן", "אחרי החגים".
השיא? כנראה כשדחיתי תור לרופא שיניים במשך חודשים, עד שהכאבים כבר היו בלתי נסבלים. ואז גיליתי, באיחור קל, ששורש הבעיה היה הרבה יותר חמור ממה שחשבתי. למדתי את הלקח בדרך הקשה, אבל למדתי.
(רגע, הלקח הוא לא לזלזל בשיניים, אלא להקשיב לעצמך ולטפל בעניינים בזמן).
אז מה השתנה? איך עברתי מ"מלכת הדחיינות" למישהי שמקבלת החלטות בזמן אמת?
התשובה, כמו תמיד, היא לא פשוטה. אין כאן איזה "טריק" או "שיטה" קסומה. זה היה תהליך. תהליך של מודעות עצמית, של הבנה של מה מניע אותי, ושל בניית כלים פרקטיים.
מה בכלל גורם לנו לדחות?
לפני שניגש לפתרונות, חשוב להבין את השורש של הבעיה. למה אנחנו בכלל דוחים דברים? למה אנחנו מעדיפים להיתקע במקום הנוח והמוכר, במקום לקפוץ למים?
לפי ד"ר טים פיצ'יל, פסיכולוג וחוקר דחיינות מוביל, דחיינות היא לרוב לא קשורה לניהול זמן לקוי, אלא לוויסות רגשות. אנחנו דוחים דברים כי הם גורמים לנו להרגיש רע.
- פחד מכישלון?
- פרפקציוניזם משתק?
- חשש מאי-ודאות?
- פשוט חוסר חשק לעשות משהו לא נעים?
האמת היא שהרבה פעמים אנחנו אפילו לא מודעים לרגשות האלה. הם פועלים מתחת לפני השטח, משפיעים על ההתנהגות שלנו, וגורמים לנו לדחות שוב ושוב. (מקור: Steel, P. (2007). The nature of procrastination: A meta-analytic and theoretical review of quintessential self-regulatory failure. Psychological Bulletin, 133(1), 65–94.)
אז מה עושים? כמה תובנות ממקורות מפתיעים:
אז איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? איך מפסיקים לדחות ומתחילים לפעול?
- לזהות את הרגש: השלב הראשון הוא פשוט לשים לב. מה קורה בגוף שלי כשאני חושבת על המשימה שאני דוחה? האם אני מרגישה חרדה? תסכול? שעמום? ברגע שאני מזהה את הרגש, אני יכולה להתחיל להתמודד איתו. אני אישית גיליתי שכשאני מרגישה המון תסכול מהמחשבה על מטלה מסוימת, אני בעצם מנסה לעשות אותה בצורה מושלמת. ואז...אני מבינה שאין מושלם!
- לפרק את המשימה: הרבה פעמים אנחנו דוחים משימות גדולות ומורכבות כי הן נראות לנו מאיימות. הטיפ הקלאסי הוא לפרק את המשימה לחלקים קטנים ופשוטים יותר. אבל יש טוויסט: לפעמים החלקים הקטנים האלה עדיין מרגישים לי גדולים מדי. אז מה עושים? אני למדתי לקחת השראה ממקור לא שגרתי בכלל – משחק מחשב. במשחקי מחשב, יש לך תמיד משימה אחת, קטנה וברורה, שאת צריכה להשלים כדי להתקדם. אני מאמצת את הגישה הזאת לחיים האמיתיים.
- "חוק חמש הדקות": אם אני עדיין מתקשה להתחיל, אני אומרת לעצמי שאני רק עובדת על המשימה במשך חמש דקות. זה הכל. לרוב, אחרי חמש דקות, אני כבר נכנסת לקצב ולא רוצה להפסיק. קורה לי לפעמים, שאני לא מצליחה וזה בסדר. העיקר שהתחלתי!
- להבין מה מניע אותך: מה חשוב לך באמת? למה את רוצה להשיג את המטרה הזאת? ברגע שאני מחוברת למטרה שלי, אני מוצאת את המוטיבציה לפעול. אני זוכרת את הפעם שהחלטתי ללמוד לנגן על גיטרה. התחלתי מלאת התלהבות, אבל מהר מאוד התייאשתי. השיעורים היו קשים, האצבעות כאבו, והצליל שיצא היה רחוק מלהיות נעים לאוזן. אבל אז הבנתי שאני לא רוצה לנגן בשביל אף אחד אחר. אני רוצה לנגן בשביל עצמי, כדי להנות, כדי לבטא את עצמי. ברגע שהבנתי את זה, היה לי הרבה יותר קל להתמיד.
- לחגוג הצלחות קטנות: כל צעד קטן קדימה הוא סיבה למסיבה. תפנקי את עצמך על כל משימה שהשלמת, גם אם היא קטנה. זה יעזור לך לשמור על מוטיבציה ויגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. זה לגמרי לגיטימי לשמוח שסיימת לסדר את הארון - גם אם זה לקח לך שלושה ימים.
- להיות קשובים לגוף שלנו: תסכול, חוסר חשק ולפעמים גם חרדה יכולים להעיד על צורך בחופש. דווקא כשנחליט לדחות את המשימה ולצאת לטייל בטבע, ניגש אליה אחר כך רעננים יותר.
דחיינות זה לא פגם אופי
חשוב לי להגיד – דחיינות היא לא פגם אופי. זה לא אומר שאת עצלנית או חסרת אחריות. זה פשוט אומר שאת צריכה ללמוד איך להתמודד עם הרגשות שלך ואיך לנהל את הזמן שלך בצורה יעילה יותר.
זה מסע, לא מטרה. יהיו ימים שבהם תצליחי להתגבר על הדחיינות בקלות, ויהיו ימים שבהם תיכנעי לה. זה בסדר. העיקר זה לא לוותר על עצמך ולהמשיך לנסות.
מה הצעד הראשון שלך?
אז אחרי כל מה שאמרתי, מה הצעד הראשון שאת הולכת לעשות כדי להפסיק לדחות? איזה משימה אחת קטנה את יכולה להשלים היום? אני באמת סקרנית לשמוע. שתפי אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא את הדרך להתמודד עם הדחיינות אחת ולתמיד.
