האמת? תמיד קינאתי ברצים. אלה שמסיימים מרתון עם חיוך (או לפחות ניסיון לחיוך). אני, לעומת זאת, התרסקתי הרבה לפני קו הסיום של... החיים. כן, נשמע דרמטי, אבל ככה הרגשתי. עבודה, זוגיות, חברים, משפחה - הכל דרש ממני להיות בשיא, כל הזמן.
נפלתי חזק. ממש חזק.
חשבתי שאני צריכה להיות סופרוומן, ואז הבנתי משהו: סופרוומן היא דמות בדיונית. והניסיון להיות כזו כמעט גמר אותי.
אבל היי, קמתי. וגיליתי משהו מפתיע: הריצה למרחקים ארוכים של החיים לא דומה לספרינט. היא יותר כמו... יוגה. איטית, מודעת, ומלאה בנשימות עמוקות.
במאמר הזה, אני רוצה לשתף אתכם במסע האישי שלי – מהרגע שהבנתי שאני קורסת, ועד שמצאתי את הקצב שלי. לא, אני לא אתן לכם 5 טיפים סודיים להצלחה. אני אתן לכם כלים להקשיב לגוף שלכם, להבין את המגבלות שלכם, ובסופו של דבר – לרוץ את המרתון שלכם בקצב שלכם.
אני מבטיחה לכם בסוף הקריאה תרגישו הקלה, כאילו הורדתם משקל עצום מהכתפיים. תרגישו שיש לכם את הכלים להתמודד עם אתגרי החיים. ותגלו שגם כשנכשלים, אפשר לקום חזקים יותר.
נקודת ההתחלה: מאיפה מתחילים בכלל?
אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. אני יושבת במשרד, מול מחשב, אחרי לילה לבן נוסף. העיניים שורפות, הגב כואב, והראש... ובכן, הראש מרגיש כמו בלגן אחד גדול. ואז זה היכה בי: אני לא יכולה יותר.
"אבל נעמה," קול פנימי ציני לחש לי, "איך תעצרי? הרי יש לך כל כך הרבה דברים להספיק!"
זו היתה נקודת השבירה שלי. הבנתי שאני צריכה לשנות משהו. אבל מה?
כאן נכנס לתמונה הספר "לחיות בפשטות" של דומיניק לורו (Dominique Loreau). אני יודעת, זה נשמע קצת קלישאתי, אבל הספר הזה פתח לי את הראש. לורו טוענת שצמצום העומס החומרי והמנטלי מאפשר לנו להתמקד במה שבאמת חשוב. "פחות הוא יותר," היא כותבת, ואני כל כך הסכמתי איתה.
אבל איך עושים את זה בפועל?
הצעד הראשון: להגיד "לא" (וגם להרגיש עם זה בנוח)
אחד הדברים הקשים ביותר שלמדתי לעשות זה להגיד "לא". לא לעוד פרויקט בעבודה, לא לעוד התחייבות חברתית, לא לעוד ניסיון לרצות את כולם.
"נעמה, את תהיי אנטיפטית!" קול אחר בתוכי צעק.
אבל גיליתי משהו מדהים: כשאני אומרת "לא" לדברים שלא עושים לי טוב, אני אומרת "כן" לעצמי. אני אומרת "כן" לזמן איכות עם עצמי, לשינה טובה, לתחביבים שלי.
אוקיי, אז אמרתי "לא" פה ושם. אבל זה לא הספיק. עדיין הרגשתי מוצפת.
הצעד השני: למצוא את הנשימה (ולא רק במובן המטאפורי)
כאן גיליתי את עולם המיינדפולנס. אני יודעת, גם זה נשמע קצת "ניו אייג'", אבל תאמינו לי, זה עובד.
התחלתי לתרגל מדיטציה כמה דקות ביום. בהתחלה היה לי קשה, הראש שלי היה מלא במחשבות, כמו קוף קופצני. אבל לאט לאט למדתי להרפות, להתבונן במחשבות שלי בלי לשפוט אותן, ולחזור לנשימה.
פרופסור ג'ון קבט-זין, מחלוצי המיינדפולנס, טוען שמדיטציה עוזרת לנו לפתח מודעות לרגע הנוכחי, ולהפחית את הלחץ והחרדה. הוא צודק. מדיטציה לא פתרה את כל הבעיות שלי, אבל היא נתנה לי כלים להתמודד איתן.
רגע של תובנה: הנשימה היא העוגן שלנו.
אבל עדיין משהו היה חסר. עדיין הרגשתי שאני רצה במקום.
הצעד השלישי: להגדיר מחדש את המטרות (ולהוריד ציפיות)
תמיד הייתי פרפקציוניסטית. רציתי להיות הכי טובה בהכל. אבל הבנתי משהו: אי אפשר להיות הכי טובה בהכל. וגם לא צריך.
התחלתי לשאול את עצמי: מה באמת חשוב לי? מה גורם לי אושר? מה נותן לי משמעות?
גיליתי שהתשובות לא תמיד היו מה שציפיתי. למשל, הבנתי שאני מעדיפה להשקיע יותר זמן בכתיבה, ופחות זמן במפגשים חברתיים. זה לא אומר שאני לא אוהבת חברים, זה פשוט אומר שאני צריכה למצוא את האיזון הנכון בשבילי.
אבל אז גיליתי עוד משהו: גם אחרי שהגדרתי מטרות, עדיין היו לי רגעים של תסכול. רגעים שבהם הרגשתי שאני לא מתקדמת, שאני לא מספיק טובה.
כאן למדתי את אחד השיעורים החשובים ביותר: להוריד ציפיות. להבין שזה בסדר לעשות טעויות, שזה בסדר להיכשל, שזה בסדר לא להיות מושלמת.
רגע של תובנה: השלמות היא אויב ההתקדמות.
הצעד הרביעי: לקבל עזרה (ולא להתבייש בזה)
אני מודה, זה היה לי קשה. תמיד חשבתי שאני צריכה לעשות הכל לבד. לבקש עזרה הרגיש כמו כישלון.
אבל אז הבנתי משהו: אנחנו לא אמורים לעבור את החיים לבד. כולנו צריכים תמיכה. כולנו צריכים מישהו לדבר איתו, מישהו להישען עליו.
התחלתי לדבר עם חברים, עם משפחה, ואפילו עם מטפלת. זה עזר לי להבין את עצמי טוב יותר, להתמודד עם הרגשות שלי, ולקבל פרופורציות.
אוקיי, אז עכשיו אני יודעת איך לא להתרסק. אבל מה הלאה? איך ממשיכים לרוץ?
הצעד החמישי: לחגוג את הניצחונות הקטנים (ולהיות אסירת תודה)
אחד הדברים שהכי עוזרים לי לשמור על מוטיבציה זה לחגוג את הניצחונות הקטנים. סיימתי פרויקט קשה בעבודה? אני מפנקת את עצמי באמבטיה חמה. עשיתי אימון כושר? אני קונה לעצמי שוקולד.
אני יודעת, זה נשמע קצת שטחי, אבל זה עובד. הניצחונות הקטנים מזכירים לי שאני מתקדמת, שאני עושה דברים טובים, שאני שווה את זה.
וגם למדתי להיות אסירת תודה. כל יום אני מקדישה כמה דקות כדי לחשוב על הדברים הטובים שיש לי בחיים. זה יכול להיות משהו פשוט כמו כוס קפה טובה בבוקר, או משהו גדול כמו אהבה ותמיכה מהמשפחה שלי.
רגע של תובנה: ההודיה היא דלק לחיים.
אז מה למדתי? שלרוץ מרתון חיים בלי להתרסק זה לא משימה קלה. זה דורש מאיתנו להקשיב לעצמנו, להבין את המגבלות שלנו, ולמצוא את הקצב שלנו.
אבל הכי חשוב: זה דורש מאיתנו להיות אנושיים. לא לפחד להיכשל, לא להתבייש לבקש עזרה, ולא לשכוח לחגוג את הניצחונות הקטנים.
אני לא יודעת מה צופן לי העתיד, אבל אני יודעת דבר אחד: אני מוכנה לזה.
ומה איתכם? איזה צעד תעשו היום כדי לרוץ את המרתון שלכם בקצב שלכם?
