אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. באמת. למה אנחנו לא עושים מה שטוב לנו?
אני יודעת, נשמע כמו שאלה פשוטה, כזו שזורקים לאוויר בין כוס קפה אחת לשנייה. אבל כשחושבים על זה לעומק... וואו. זה נהיה קצת מפחיד, לא?
אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שאני יודעת מה טוב לי. ה"טוב" שלי היה מוגדר על ידי הצלחה חיצונית, ציפיות של אחרים, אישור חברתי. עבודה "מכובדת", זוגיות "נכונה", בית "יפה". כל הציפורים דאגו לשיר לי "כל הכבוד" כל הזמן.
ואז... בום. משהו התפוצץ לי בפנים. הבנתי שאני חיה חיים של מישהו אחר. חיים שאולי נראים מושלמים מבחוץ, אבל מבפנים? ריקנות מוחלטת.
אז למה עשיתי את זה? ולמה אנחנו עושים את זה?
אני חושבת שהתשובה טמונה בפחד. פחד משינוי, פחד מכישלון, פחד ממה יגידו, פחד להיות לבד, פחד להיות שונה. פחד. פחד. פחד.
אבל מה אם אני אגיד לכם שהפחד הזה הוא שקר?
הנה, כבר נתתי לכם פסקת משפט בודד שמטלטלת.
אני יודעת, קל להגיד, קשה ליישם. אני עצמי עדיין נאבקת בזה כל יום. אבל אני גם יודעת שאם לא נתחיל לערער על הפחדים האלה, לעולם לא נחיה באמת.
נתקלתי פעם במחקר מעניין על אושר, שנעשה באוניברסיטת הרווארד (M. D. Killingsworth, D. T. Gilbert, Harvard University). הוא הראה שאנשים שמבלים יותר זמן במחשבות על דברים שאינם קשורים ישירות למשימה שלפניהם, נוטים להיות פחות מאושרים. כלומר, כשאנחנו תקועים במחשבות על מה יכול היה להיות, מה אחרים חושבים, או מה יקרה בעתיד, אנחנו מפספסים את הרגע הזה, את החיים עצמם.
אבל זה לא רק פחד. לפעמים זה גם חוסר מודעות. אנחנו כל כך עסוקים בלרצות אחרים, בעמידה בציפיות, בהישרדות, שאנחנו שוכחים לשאול את עצמנו: "מה אני באמת רוצה?".
אני זוכרת שיחה שהייתה לי עם חברה טובה, נועה. היא סיפרה לי שהיא חולמת להיות צלמת, אבל היא "צריכה" לעבוד במשרד רואי חשבון כי "זה מה שהיא למדה" ו"צריך להיות פרקטי". זה שבר לי את הלב.
אז מה עושים? איך יוצאים מהמעגל הזה? איך מתחילים לעשות מה שטוב לנו?
התשובה, לצערי, לא קלה. אין פתרונות קסם. אני יודעת, כי חיפשתי אותם נואשות. אבל יש כמה דברים שאפשר להתחיל לעשות:
- להקשיב לעצמנו. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה הכי חשוב. לשים לב מה עושה לנו טוב, מה נותן לנו אנרגיה, מה גורם לנו להרגיש חיים. אגב, זה בסדר אם זה משתנה עם הזמן.
- להיות אמיצים. להעיז לנסות דברים חדשים, לקחת סיכונים, לצאת מאזור הנוחות שלנו. כן, זה מפחיד, אבל גם מרגש.
- להיות סלחניים לעצמנו. אנחנו לא מושלמים. אנחנו נעשה טעויות. זה בסדר. העיקר שנלמד מהן ונמשיך הלאה.
- להקיף את עצמנו באנשים תומכים. אנשים שיאמינו בנו, שיעודדו אותנו, שירימו אותנו כשניפול. אנשים שיזכירו לנו למה התחלנו מלכתחילה.
אני יודעת שזה לא קל. אני יודעת שיש ימים שפשוט בא לנו להתייאש. אני מכירה את זה מקרוב. אבל אני גם יודעת שזה אפשרי. ראיתי את זה קורה לאנשים אחרים, ואני מאמינה שזה יכול לקרות גם לנו.
אבל רגע, עצרו. אולי אני מגזימה? אולי אני נסחפת עם האופטימיות שלי? אולי יש מקרים שבהם "מה שטוב לנו" הוא בכלל לא מה שאנחנו צריכים?
אני חושבת שחשוב להיות כנים לגבי זה. יש מקרים שבהם אנחנו צריכים לעשות דברים קשים, דברים לא נעימים, כדי להגיע למטרה שלנו. יש מקרים שבהם אנחנו צריכים לדחות סיפוקים, לוותר על דברים שאנחנו רוצים עכשיו, כדי להשיג משהו גדול יותר בעתיד.
האמת היא שהחיים הם לא שחור ולבן.
האתגר הוא למצוא את האיזון הנכון בין לעשות מה שטוב לנו כאן ועכשיו, לבין לעשות מה שטוב לנו בטווח הארוך. וזה, חברים, כבר הרבה יותר מורכב.
אני קוראת לאחרונה על גישת הסטואיציזם (כמו בספר "אמנות החיים הטובים" של וויליאם ב. אירווין) שמדגישה את החשיבות של קבלת מה שאיננו יכולים לשנות ומיקוד במה שאנחנו כן יכולים לשלוט בו. זה מלמד אותנו להבחין בין מה שאנחנו באמת צריכים לבין מה שאנחנו רק חושבים שאנחנו רוצים. זה תובנה חשובה.
אז איפה אנחנו משם? אני עדיין מחפשת את התשובה. אני עדיין לומדת, אני עדיין גדלה, אני עדיין עושה טעויות.
אבל אני גם יודעת דבר אחד: אני רוצה לחיות חיים אותנטיים, חיים שמבטאים את מי שאני באמת, חיים שממלאים אותי בשמחה, באהבה, בתשוקה. ואני מקווה שגם אתם.
אז תגידו, מה אתם באמת רוצים לעשות היום? מה הדבר הקטן הזה שיכול לגרום לכם לחייך? מה הצעד הקטן הזה שיכול לקרב אתכם לחיים שאתם חולמים עליהם?
אני מחכה לשמוע. באמת.
