האמת? עד גיל 30 בערך חייתי בסרט. הייתי בטוחה שאם רק אעשה את הדבר הנכון, אגיד את מה שצריך, אראה כמו שכולם מצפים – אז סוף סוף יאהבו אותי. נו, כמו בסרטים. ואז הגיעה סטירה מצלצלת מהחיים, בדמות פיטורים מפתיעים, וגרמה לי להבין משהו מהותי: גם אם תתאמצי הכי חזק, תמיד יהיה מישהו שלא יאהב אותך. וזה בסדר גמור.
אבל איך לעזאזל מפסיקים עם המרדף המתיש הזה? איך יוצאים מהלופ האינסופי של לרצות את כולם? שאלה טובה. אני עדיין עובדת על זה, אבל יש כמה תובנות ששינו לי את החיים.
הכירי את האויב: למה אנחנו בכלל דואגים מה חושבים עלינו?
פסיכולוגים קוראים לזה "חרדה חברתית", אבל אני קוראת לזה "הצורך האנושי הבסיסי להשתייך". אנחנו יצורים חברתיים, ואבולוציונית הישרדות הייתה תלויה בקבלה חברתית. פעם, נידוי מהשבט היה גזר דין מוות. היום, זה אולי לא כזה דרמטי, אבל המוח שלנו עדיין משדר לנו: "תתנהגי יפה, שלא יעיפו אותך!".
אבל רגע, מה קורה כשה"שבט" שלנו מורכב מאנשים רעילים, ביקורתיים או פשוט לא מתאימים לנו? האם אנחנו צריכים להקריב את האותנטיות שלנו כדי לרצות אותם? כאן בדיוק מתחיל השינוי.
התובנה המפתיעה: את לא צריכה לייצג את כולם
פעם שמעתי פסיכולוגית בשם ברנה בראון אומרת משהו שנחרט לי בראש: "את לא צריכה להיות כוס התה של כולם". וואו. זה פשוט הכה בי בעוצמה. הבנתי שאני מבזבזת אנרגיה עצומה בניסיון להיות מישהי שאני לא, רק כדי לקבל אישור מאנשים שאולי בכלל לא אכפת לי מהם.
דמייני לרגע שאת מנסה למכור כוס תה למישהו שמעדיף קפה. כמה שתתאמצי, הוא עדיין יעדיף קפה. אז למה לבזבז את הזמן? תמצאי את האנשים שאוהבים תה, בדיוק כמוך!
הפרקטיקה: איך מתחילים לשחרר?
אוקיי, תיאוריה זה יפה, אבל איך מיישמים את זה בחיים האמיתיים? הנה כמה צעדים קטנים שאני עושה (ולא תמיד מצליחה, מודה):
- זיהוי הטריגרים: מתי את מרגישה הכי הרבה לחץ לרצות אחרים? האם זה במפגשים חברתיים, בעבודה, או אולי ברשתות החברתיות? כשאנחנו מזהים את המצבים האלה, אנחנו יכולים להתכונן אליהם מראש. למשל, אני יודעת שבמפגשים עם משפחה רחוקה אני נוטה "להקטין" את עצמי. אז אני מזכירה לעצמי מראש: "את מספיק טובה כמו שאת".
- הגדרת גבולות: זה קשה, אבל הכרחי. תלמדי להגיד "לא". לא לכל בקשה, לא לכל הזמנה, לא לכל דעה של אחרים. תזכרי, כל "כן" למישהו אחר הוא "לא" לעצמך. אני יודעת שאני עדיין צריכה לעבוד על זה, במיוחד עם אמא שלי...
- הקשבה לקול הפנימי: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה הדבר הכי חשוב. תתחילי להקשיב לאינטואיציה שלך, לתחושות הבטן שלך. מה את באמת רוצה? מה באמת מרגיש לך נכון? זה יכול להיות מפחיד בהתחלה, אבל ככל שתסמכי יותר על עצמך, ככה יהיה לך יותר קל להתעלם מרעשים חיצוניים.
- פרפקציוניזם זה רעל: תני לעצמך להשתחרר מהצורך להיות מושלמת. אף אחד לא מושלם, וזה בסדר גמור. תעשי טעויות, תלמדי מהן, ותמשיכי הלאה. אני יודעת שזה קשה לי, כי אני פרפקציוניסטית ידועה, אבל אני מזכירה לעצמי כל הזמן: "עדיף לעשות טוב מאשר מושלם".
מקורות השראה: לא רק מדע, גם רוח
אני מוצאת השראה לא רק במחקרים פסיכולוגיים (כמו זה של דווייט אייזנהאואר על ניהול זמן ואנרגיה), אלא גם בתורות רוחניות עתיקות. למשל, הבודהיזם מלמד אותנו על חוסר קביעות ועל החשיבות של קבלה עצמית. גם הפילוסופיה הסטואית, עם הדגש שלה על שליטה במה שאנחנו יכולים לשלוט בו והשלמה עם מה שלא, נותנת לי כלים להתמודד עם חרדות חברתיות. כן, אני קוראת ספרים של דלאי לאמה לצד מחקרים נוירולוגיים. זה עוזר לי לראות את התמונה הגדולה.
הקאץ': זה לא קורה בן לילה
צריך להודות על האמת: להפסיק לדאוג מה חושבים עלינו זה תהליך ארוך ומפותל. יהיו ימים טובים יותר וימים טובים פחות. יהיו רגעים שתחזרי להרגלים הישנים שלך, ותרצי לרצות את כולם. וזה בסדר. אל תכעסי על עצמך. פשוט תזכירי לעצמך את המטרה שלך: לחיות חיים אותנטיים, מלאים ושמחים, בלי להיות תלויה באישור של אף אחד.
אני עדיין במסע הזה, ולפעמים אני מרגישה שאני עושה צעד קדימה ושניים אחורה. אבל אני יודעת שאני בכיוון הנכון. ואני מקווה שהמאמר הזה נתן לך כמה כלים וקצת השראה להמשיך גם את במסע שלך.
אז מה איתך? מה הדבר שהכי קשה לך לשחרר כשזה מגיע לדעות של אחרים? ספרי לי בתגובות! אני כאן כדי להקשיב ולתמוך.
