האמת? תמיד הייתי טיפוס של מקלחת חמה. רותחת אפילו, במיוחד בחורף. כזאת שממיסה את כל המתח של היום, גורמת לעור להיות אדום ונעים. אבל אז שמעתי את זה. את הלחישות האלה על יתרונות המים הקרים. על האנרגיה, על החסינות, על שיפור מצב הרוח. "נו, באמת," חשבתי לעצמי, "עוד טרנד".
אבל משהו, אולי סקרנות או סתם שיעמום, דחף אותי לנסות. ניסיתי, וזה היה... מזעזע.
ביום הראשון, אחרי שהתעוררתי, פשוט פתחתי את הברז על המים הכי קרים שיש. שתי שניות. זה כל מה שהצלחתי לסבול. שתי שניות של קור מקפיא שהרגיש כמו מיליון דקירות קטנות על העור. יצאתי רועדת, כועסת, ובעיקר תוהה למה לעזאזל עשיתי את זה לעצמי.
המשכתי, למרות הכל. יום אחרי יום, הוספתי עוד שנייה, ועוד שנייה. לאט לאט, הגוף שלי התחיל להתרגל. אבל הראש? הראש המשיך להתנגד.
האם אנחנו באמת יכולים לאלף את המוח שלנו להנות ממשהו כל כך לא טבעי?
ואז, אחרי שבוע, קרה משהו מוזר. משהו השתנה.
במקום הפחד וההתנגדות, התחלתי להרגיש משהו אחר. משהו חד, משהו מעורר. זה היה כמו שהגוף שלי מתעורר לחיים, כאילו הוא אומר: "היי, אנחנו פה! אנחנו חזקים! אנחנו יכולים לעשות את זה!".
היציאה מהמקלחת הקרה כבר לא הייתה מאבק, אלא ניצחון קטן. התחלתי את היום עם תחושה של מסוגלות, של אנרגיה, של ביטחון. וזה השפיע על כל היום שלי. הייתי יותר מרוכזת בעבודה, יותר סבלנית עם הילדים, יותר נוכחת בכל רגע.
זה היה מדהים.
ואז התחלתי לקרוא יותר על הנושא. גיליתי, למשל, שמחקרים מראים שלחשיפה לקור יש השפעה חיובית על מערכת העצבים, שהיא מעודדת שחרור של אנדורפינים (ההורמונים של האושר), ושהיא אפילו יכולה לעזור להפחית חרדה ודיכאון. כמו שד"ר רונדה פטריק מסבירה בערוץ היוטיוב שלה (FoundMyFitness), חשיפה לקור גורמת לגוף שלנו להגיב בצורה שמחזקת את המערכות הפיזיולוגיות שלנו.
אבל האמת היא, שזה לא רק המדע.
זה גם משהו הרבה יותר פשוט.
זה ההוכחה לעצמי שאני יכולה לעשות דברים קשים. שאני יכולה להתגבר על פחדים. שאני יכולה לשלוט במצב הרוח שלי.
אבל רגע, הכל ורוד? ממש לא.
היו ימים שהייתי חולה, עייפה, או סתם לא בא לי. ובימים האלה? ויתרתי. ולא הרגשתי אשמה. כי הבנתי שהמטרה היא לא להפוך לאיזה גורו של מים קרים, אלא פשוט לעשות משהו טוב לעצמי, בדרך שלי, בקצב שלי.
היו גם ימים שבהם פשוט לא הצלחתי. קפאתי. לא הצלחתי להחזיק יותר מכמה שניות. וזה היה בסדר. כי למדתי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי.
אבל התובנה הכי גדולה שלי הגיעה ממקום אחר לגמרי. פעם, הקשבתי לפודקאסט של אנדרו הוברמן, נוירוביולוג מאוניברסיטת סטנפורד, שדיבר על חשיבות החשיפה לאור שמש טבעי בבוקר כדי לאפס את השעון הביולוגי שלנו. והבנתי פתאום את הקשר. המים הקרים הם כמו סוג של "אור שמש" לגוף שלי. הם מאפסים אותו, מעירים אותו, נותנים לי בוסט של אנרגיה להתחיל את היום.
יכול להיות שהקסם הוא לא במים, אלא בהתמודדות?
אז מה אני אומרת בעצם? האם כולם צריכים להתחיל לקפוץ למים קרים בבוקר? ממש לא. אבל אני כן אומרת שכדאי לנסות. לנסות משהו חדש, לצאת מאזור הנוחות, לאתגר את עצמנו.
אבל הכי חשוב, ללמוד להקשיב לגוף שלנו. להבין מה עובד בשבילנו, ומה לא. ולהיות סלחניים כלפי עצמנו בדרך. כי בסופו של דבר, המסע הזה הוא לא על המים הקרים, אלא על המסע שלנו לתוך עצמנו.
וזה, חברים, ההרפתקה הכי חשובה שיש.
עכשיו תגידו לי, מה הניסוי ההזוי שאתם עשיתם לאחרונה ולימד אתכם משהו חדש על עצמכם? אני מחכה לשמוע!
