תמיד הייתי טיפוס של אור. אפילו כילדה, שנאתי לישון בחושך מוחלט. הייתי משאירה נורת לילה קטנה דולקת, "למקרה ש..." אני לא ממש זוכרת מה "המקרה ש..." הזה היה, אבל ההרגל הזה נשאר איתי שנים. גם כשהתבגרתי, תמיד מצאתי תירוצים - קצת אור כדי לראות לאן אני הולכת בלילה, קצת אור כדי להרגיש בטוחה. נו, אתן מכירות את זה.
ואז, לפני כמה שנים, נתקלתי במאמר קטן על ההשפעה של אור מלאכותי על השינה. משהו על מלטונין ועל איך הגוף שלנו מתוכנת לישון בחושך. זה הדליק לי נורה - תרתי משמע. אבל האמת? הייתי סקפטית. הרי אני ישנה מצוין, יחסית. מה כבר יכול להשתנות?
החלטתי לתת לזה צ'אנס. השגתי וילונות האפלה אמיתיים, כאלה שמכבים את כל האור מבחוץ. השקעתי במדבקות שחורות קטנות לכל הנורות המהבהבות במכשירים האלקטרוניים בחדר השינה. כיבוי אורות מוחלט. בפעם הראשונה מזה שנים, החדר שלי היה חשוך כמו מערה. זה היה מוזר. אפילו מפחיד קצת.
בלילה הראשון, התהפכתי מצד לצד. לא הצלחתי להירדם. הייתי רגילה לאור הקלוש, והחושך הזה היה לי לא טבעי. חשבתי לעצמי, "נו, ידעתי שזה לא יעבוד". אבל התעקשתי. נתתי לזה עוד לילה, ועוד אחד.
והנה הפאנץ': אחרי כמה ימים, התחלתי להרגיש את ההבדל. לאט לאט, אבל בבירור. התחלתי להירדם יותר מהר. ישנתי יותר עמוק. קמתי בבוקר רעננה יותר, כאילו מישהו ניקה לי את הראש.
אבל זה לא רק השינה. זה משהו עמוק יותר. החושך הזה, הוא כמו ניתוק מהעולם החיצון. הוא מאפשר לגוף ולמוח שלי להירגע באמת. הוא כמו כפתור כיבוי ענק לכל הגירויים שמציפים אותנו כל היום.
החושך המוחלט הוא לא רק על שינה טובה יותר. הוא על חיים טובים יותר.
גיליתי שהשינה שלי השתפרה פלאים, אבל גם משהו נוסף קרה. התחלתי לחלום יותר. חלומות צלולים, מלאי צבעים ורגשות. פעם חשבתי שחלומות הם סתם תוצר לוואי של המוח, אבל היום אני חושבת שהם דרך של התת-מודע שלנו לדבר איתנו. אולי החושך המוחלט הזה פשוט מאפשר לו להרים את הקול?
קראתי על זה קצת יותר. פרופסור ראסל פוסטר מאוניברסיטת אוקספורד, חוקר מוביל בתחום הכרונוביולוגיה, מסביר איך חשיפה לאור מלאכותי משבשת את השעון הביולוגי שלנו ופוגעת בייצור המלטונין, ההורמון שאחראי על השינה שלנו. (פוסטר, ר., & קרוידן, ג'. (2013). Circadian rhythms. Oxford University Press.) הוא טוען שאפילו אור קטן יכול להשפיע, במיוחד אור כחול ממסכים. זה גרם לי להבין למה אני צריכה לכבות את הטלפון לפחות שעה לפני השינה.
אבל האם זה פתרון קסם? כמובן שלא. יש ימים שאני עדיין מתקשה להירדם, או שאני קמה עייפה. יש לילות שאני מתפתה להדליק קצת אור, "רק לרגע". אבל אני תמיד חוזרת לחושך. כי אני יודעת שזה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בשביל הגוף והנפש שלי.
אני מודה, בהתחלה הרגשתי קצת כמו פריקית של בריאות. "תכבו את האורות! בשביל השינה שלכם!". אבל הבנתי שזה לא עניין של קיצוניות. זה עניין של מודעות. להבין איך הסביבה שלנו משפיעה עלינו, ולקחת אחריות על הבריאות שלנו.
תחשבו על זה רגע. אנחנו חיים בעולם שמואר 24/7. אנחנו מוקפים באור מלאכותי, גם בבית וגם בחוץ. אנחנו כמעט לא חווים חושך אמיתי. האם זה הגיוני שהגוף שלנו, שמיליוני שנים התפתח בתנאים של אור וחושך טבעיים, יסתגל לזה כל כך מהר? אני חושבת שלא.
אז מה עושים? איך חוזרים לחושך?
הנה כמה דברים שאני למדתי בדרך:
- וילונות האפלה איכותיים הם חובה. אל תתפשרו על זה.
- כיסוי עיניים יכול לעזור, במיוחד אם אתם גרים בעיר עם אורות חזקים.
- מדבקות שחורות קטנות לנורות מהבהבות במכשירים אלקטרוניים - מצילות חיים.
- הורידו את הבהירות של המסכים שלכם בשעות הערב, והשתמשו בפילטר אור כחול.
- נסו לבלות קצת זמן בחוץ בשעות היום, כדי לחזק את השעון הביולוגי שלכם.
- הימנעו מקפאין ואלכוהול לפני השינה.
אבל הכי חשוב, היו קשובים לגוף שלכם. תנסו, תבדקו, תראו מה עובד בשבילכם. אין פתרון אחד שמתאים לכולם. זה מסע אישי.
ומה הלאה? אני עדיין לומדת. אני רוצה לחקור יותר על ההשפעה של החושך על מצב הרוח והבריאות הנפשית. אני רוצה להבין איך אפשר לשלב את זה בחיים העמוסים שלנו, בלי להפוך לנזירים בחושך. אני רוצה להמשיך לחלום.
אני משאירה אתכן עם שאלה אחת: מתי בפעם האחרונה חוויתן חושך מוחלט?
