אני זוכרת את הפעם הראשונה שפתחתי את המגירה הזו. המגירה הזו, שכולנו מחזיקים בבית, בחיים, בנפש. המגירה הזו של "אף אחד לא צריך לראות את זה". מה היה שם? פדיחות מלפני עשור? מחשבות אפלות שאני מתביישת להודות בהן? או אולי פשוט החלומות הילדותיים שגנזתי כי אמרו לי שהם לא ריאליים? מה שבטוח, זה לא היה מחזה מלבב.
אבל הנה משהו מפתיע: דווקא המקומות האלה, המדפים החשוכים שאנחנו משתדלים להדחיק, יכולים להיות מקור הכוח הגדול ביותר שלנו. תשאלו למה? אני אסביר. אבל קודם, קצת רקע.
כולנו מכירים את המושג "צל" של יונג. הצל מייצג את החלקים באישיות שלנו שאנחנו לא אוהבים, את התכונות שאנחנו מנסים להדחיק, את החולשות שלנו. אבל מה אם במקום להילחם בצל הזה, נלמד איך לרתום אותו?
הצל הוא לא אויב, הוא שותף פוטנציאלי.
זה נשמע קצת ניו אייג'י, אני יודעת. גם אני הייתי סקפטית. אבל אז קראתי מחקר מעניין של פרופסור ברנה בראון על פגיעות. היא טוענת שאותנטיות אמיתית נובעת מתוך היכולת שלנו להיות פגיעים, לחשוף את החולשות שלנו, להודות בטעויות שלנו. וזה קרה לי.
זוכרים את המגירה ההיא? החלטתי לחשוף אותה. לא בפני כולם, כמובן. אבל בפני עצמי. התחלתי לכתוב יומן, בלי צנזורה. נתתי לעצמי רשות להרגיש את כל הרגשות, גם את אלה ה"לא נעימים".
ומה גיליתי? גיליתי שהרבה מהדברים שהתביישתי בהם, הם דווקא הדברים שהכי חיברו אותי לאחרים. החולשות שלי הן גם נקודות החוזק שלי. הפדיחות שלי הן גם הסיפורים הכי מצחיקים שלי.
למשל, תמיד הסתרתי את העובדה שאני גרועה במתמטיקה. תמיד הרגשתי נחותה בגלל זה. אבל אז הבנתי שהקושי הזה דווקא פיתח אצלי חשיבה יצירתית ויכולת לפתור בעיות בדרכים לא שגרתיות.
הקושי שלך הוא המתנה שלך.
עכשיו, אני לא אומרת שצריך לחשוף את כל החיים שלכם בפני העולם. זה ממש לא העניין. העניין הוא להיות כנים עם עצמכם, לקבל את כל החלקים שלכם, גם את אלה שאתם לא אוהבים.
וזה לא קל. זה תהליך. יש ימים שאני מרגישה שאני צעד אחד קדימה ושלושה אחורה. אבל אני ממשיכה. כי אני יודעת שבסופו של דבר, הכנות הזו משתלמת.
חשבתם פעם מה מסתתר במדף שלכם? מה הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם כדי להצדיק את ההסתרה? אולי הגיע הזמן לפתוח את המגירה הזו ולראות מה מסתתר שם. אולי תופתעו.
ואולי זה בדיוק מה שאתם צריכים כדי לפרוץ קדימה.
איך זה משפיע על הרווחה הנפשית? כשאנחנו מפסיקים להסתיר, אנחנו מפסיקים לבזבז אנרגיה על שמירת הסוד. אנחנו משתחררים. אנחנו הופכים לאותנטיים יותר. ואנשים מגיבים לזה.
אבל רגע, האם זה אומר שכל טרנד ה"אותנטיות" ברשתות החברתיות הוא אמיתי? לא תמיד. יש הרבה הצגות. יש הרבה אנשים שמנסים "למכור" לנו את האותנטיות שלהם.
אותנטיות אמיתית לא צריכה להיות משווקת. היא פשוט קיימת.
לכן, חשוב להיות ביקורתיים. חשוב לבחור למי אנחנו נותנים אמון. חשוב לזכור שלא כל מה שאנחנו רואים ברשתות החברתיות הוא אמיתי.
אבל בסופו של דבר, המסע הזה של חשיפת המדף הפנימי הוא מסע אישי. זה מסע שאנחנו עושים בשביל עצמנו. זה מסע שמחזיר אותנו לעצמנו.
אז, מה אתם אומרים? מוכנים לפתוח את המגירה?
אני כאן, אם תצטרכו קפה ועזרה באריזת החפצים המאובקים. רק תזכרו, קצת אומץ יכול לשנות הכל.
