האמת? שנים חשבתי שאני חייבת לארגן את הכל. הבית, המחשבות, הרגשות – הכל בקופסאות מסודרות, כמו בסרטוני הדרכה של מארי קונדו. "תשאלי את עצמך אם זה משמח אותך!" הייתי ממלמלת לעצמי, זורקת בגדים שלא לבשתי שנה (לפחות), מוחקת תמונות מהטלפון... אבל משהו עדיין הרגיש חסר. כאילו אני מנסה לדחוף את עצמי לתבנית שלא מתאימה לי.
ואז, נתקלתי במשהו אחר לגמרי. לא עוד סרטון "איך לארגן את הבית ב-5 דקות", אלא בגישה יפנית עתיקה, שמתמקדת בפנים ולא רק בחוץ.
אבל לפני שאני צוללת לשיטה היפנית, בואו נדבר על "החיים בקופסה". למה אנחנו בכלל מרגישים צורך לתחום את הכל?
אולי אנחנו מפחדים מהכאוס? אולי אנחנו חושבים שסדר חיצוני יביא סדר פנימי?
האמת היא שאני לא יודעת. אבל אני כן יודעת שניסיתי. שנים.
ההבטחה השקרית של הסדר המושלם
הייתי רואה את האינסטגרם, את הבלוגים, את הכל. כולם כאלה מסודרים, כאלה מאושרים. הייתי בטוחה שאם רק אצליח להשיג את הסדר הזה בחיים שלי, גם אני אוכל להיות מאושרת. קניתי קופסאות אחסון מפלסטיק, תייגתי הכל, מיקמתי הכל בדיוק במקום.
ואז, אחרי שבוע, הכל חזר לקדמותו.
הבגדים היו זרוקים על הכיסא, הניירות היו מפוזרים על השולחן, והמחשבות שלי... הו, המחשבות שלי היו כאוטיות כתמיד.
הרגשתי תסכול עצום. כאילו עבדתי כל כך קשה לשווא. זה היה הרגע שהבנתי שהבעיה היא לא בסדר החיצוני. הבעיה היא בפנים.
אז מה הפתרון? קבלו את האיקיגאי - Ikigai
במקום לנסות לדחוס את עצמנו לקופסה, מה אם נמצא את המקום שלנו בעולם? את המקום בו אנחנו מרגישים חיים, משמעותיים, מחוברים? זה הרעיון מאחורי האיקיגאי.
איקיגאי (生き甲斐) הוא מושג יפני שאין לו תרגום ישיר לעברית, אבל הוא מתייחס לסיבה שלך לקום בבוקר, לתשוקה שלך, למה שנותן לך משמעות. זה השילוב בין מה שאתה טוב בו, מה שאתה אוהב לעשות, מה שהעולם צריך ממך ומה שאתה יכול לקבל עליו תמורה (כספית או אחרת).
דוקטור אקיהירו האסגאווה, פסיכיאטר יפני וחוקר איקיגאי, מסביר בספרו "Ikigai: The Japanese Secret to a Long and Happy Life" איך מציאת האיקיגאי שלנו יכולה להוביל לחיים בריאים ומאושרים יותר. הוא מדגיש שזה לא רק עניין של קריירה או כסף, אלא של תחושת מטרה ומשמעות בחיים. (מקור: Hasegawa, A. (2017). Ikigai: The Japanese Secret to a Long and Happy Life. Filbert Press.)
אוקיי, זה נשמע נפלא. אבל איך מוצאים את זה?
המסע לאיקיגאי שלי (והטעויות שעשיתי בדרך)
האמת? זה לקח לי זמן. התחלתי עם שאלות פשוטות: מה אני אוהבת לעשות? במה אני טובה? מה מעניין אותי?
התחלתי לרשום הכל. אפילו דברים שנראו לי שטותיים או לא רלוונטיים. למשל, גיליתי שאני אוהבת לכתוב, שאני טובה בלהקשיב לאנשים, שאני מתעניינת בפסיכולוגיה וברוחניות.
אבל אז עשיתי טעות. ניסיתי להפוך את זה מיד לקריירה. ניסיתי להקים בלוג, ניסיתי להציע שירותי ייעוץ... והכל נכשל. הרגשתי שוב תקועה.
למה? כי ניסיתי לדחוף את האיקיגאי שלי לקופסה של "הצלחה" כמו שהיא נראית באינסטגרם.
ואז הבנתי. האיקיגאי הוא לא מטרה. הוא מסע. הוא תהליך.
הפסקתי לנסות להרוויח מזה כסף. התחלתי פשוט לכתוב בשביל הכיף, להקשיב לחברים שלי כי אכפת לי מהם, לחקור את הנושאים שמעניינים אותי.
ופתאום, דברים התחילו להסתדר. אנשים התחילו לפנות אלי עם שאלות, הבלוג שלי התחיל לצבור תאוצה, והרגשתי שאני באמת עוזרת לאנשים.
החיבור המפתיע בין סדר פנימי לסדר חיצוני
הקטע המצחיק הוא שכשהתחלתי להתמקד בסדר הפנימי שלי, הסדר החיצוני פתאום הגיע מעצמו. בלי קופסאות אחסון מפלסטיק, בלי תיוגים, בלי מאמץ מיוחד.
הבגדים שלי עדיין זרוקים על הכיסא לפעמים, והניירות שלי עדיין מפוזרים על השולחן. אבל זה כבר לא מפריע לי. כי אני יודעת שאני במקום הנכון, שאני עושה את מה שאני אוהבת, שאני תורמת לעולם.
אחת התובנות החזקות ביותר שקיבלתי הגיעה ממקום לא צפוי – ספרו של דייויד אלן, "Getting Things Done". למרות שהוא עוסק בניהול זמן ופרודוקטיביות, הוא מדגיש את החשיבות של פינוי המחשבות כדי להפחית סטרס ולהגביר את הריכוז. (מקור: Allen, D. (2015). Getting Things Done: The Art of Stress-Free Productivity. Penguin Books.) זה גרם לי להבין שסדר חיצוני הוא רק תוצר לוואי של סדר פנימי.
הפכתי להיות קצת יותר מבולגנת, אבל הרבה יותר מאושרת.
אז מה הנקודה?
החיים לא צריכים להיות בקופסה. אנחנו לא צריכים לנסות להתאים את עצמנו לתבניות מוכנות. אנחנו צריכים למצוא את האיקיגאי שלנו, את המקום בו אנחנו מרגישים חיים ומחוברים.
וזה בסדר גמור אם זה לוקח זמן. זה בסדר גמור אם עושים טעויות בדרך. העיקר הוא להמשיך לחפש, להמשיך לנסות, להמשיך להיות נאמנים לעצמנו.
החיים הם לא קופסה. הם הרפתקה.
ואני מזמינה אותך לצאת להרפתקה הזו איתי. מה הדבר האחד שגורם לך להרגיש הכי בחיים? שתפי אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא את האיקיגאי של כולנו.
