אני מודה, תמיד הסתכלתי על הפינה הזו במטבח שלי בבוז. הפינה המתה הזו, שמתחת לארון הפינתי, שאף פעם לא הצלחתי לנצל כמו שצריך. תמיד היו שם ערמות של עיתונים ישנים, קופסאות פלסטיק בלי מכסים תואמים, וכל מיני דברים שמצאו את דרכם לשם פשוט כי לא היה להם מקום אחר. זה היה כאוס מוחלט. מביך אפילו.
אבל אז, משהו השתנה.
הבנתי שזה לא רק הפינה עצמה, אלא הגישה שלי אליה. במקום לראות אותה כבעיה, התחלתי לראות בה פוטנציאל. כמו שאומר הפתגם היפני "קינטסוגי" – לתקן כלי שבור בזהב, להפוך את הפגם ליפה יותר.
האסימון נפל דווקא כשקראתי מחקר על פסיכולוגיה של מרחב. (מקור: Journal of Environmental Psychology). המחקר דיבר על איך הסביבה הפיזית שלנו משפיעה על מצב הרוח והפרודוקטיביות שלנו. וזה הכה בי כמו רעם: איך אני יכולה לצפות להיות רגועה ויצירתית במטבח, כשיש לי שם פינה שמזכירה לי כל הזמן על חוסר סדר ודברים שלא סודרו?
אבל מאיפה מתחילים? האמת, התחלתי מהכי גרוע. פשוט הוצאתי הכל. הכל! זה היה מגעיל. שכבות של אבק, פירורים עבשים… גועל נפש.
ואז, עמדתי שם מול החלל הריק הזה ושאלתי את עצמי: "מה אני באמת צריכה פה?"
זה היה הרגע המכריע.
במקום לחשוב על מה צריך להיות שם, התחלתי לחשוב על מה אני רוצה שיהיה שם.
הבנתי שאני צריכה מקום השראה. מקום קטן שבו אוכל לקטוף תבלינים טריים, לדפדף בספרי בישול, ופשוט להתנתק לכמה דקות מהטירוף של היום.
ואז מצאתי מדף עץ ישן במחסן, ופתאום הכל התחיל להתחבר.
קניתי כמה עציצים קטנים עם עשבי תיבול – בזיליקום, נענע, טימין. את הספר בישול האהוב עלי הנחתי על המדף. הוספתי נר ריחני קטן בריח וניל. ויצרתי לעצמי פינה קטנה של אושר.
כן, אני יודעת, זה נשמע נורא קיטשי. אבל זה עבד!
אני יודעת מה אתן חושבות. נעמה, מה עם הפרקטיות? מה עם המקום לאחסון? ובכן, זו בדיוק הנקודה. לפעמים, אנחנו צריכים לשחרר את האובססיה שלנו לאחסון מושלם ולהתמקד במה שבאמת עושה לנו טוב.
אבל אני מודה, זה לא היה חלק. בהתחלה, העשבים מתו לי. (כן, אני מודה בחוסר המומחיות שלי בגידול צמחים). למדתי בדרך הקשה שלא כל עשב תיבול אוהב את אותו סוג של אור או השקיה. למדתי הכל מסרטוני יוטיוב ומבלוגים של גינון (מקור: The Spruce).
אבל המשכתי לנסות. והיום, הפינה הזו היא המקום האהוב עלי במטבח. אני שותה שם את הקפה של הבוקר, חושבת על מתכונים חדשים, ופשוט נהנית מהשקט.
והדבר המדהים הוא שהיא גם נראית אחרת לגמרי. היא לא פינה מכוערת יותר. היא פינה חמימה ומזמינה. היא חלק מהאישיות שלי.
ומה שמפתיע הוא שהשינוי הזה לא השפיע רק על המטבח שלי. הוא השפיע גם עליי. הוא לימד אותי שאפילו הדברים הכי קטנים יכולים לעשות הבדל עצום.
וזה גרם לי לחשוב: כמה פינות כאלה יש לנו בחיים? פינות שאנחנו רואים כמטרד, במקום כהזדמנות?
אני לא יודעת מה התשובה שלכן. אבל אני יודעת מה שלי: הרבה יותר מדי.
עכשיו תגידו לי, איזו פינה מכוערת בחיים שלכן הייתן רוצות להפוך למקום אהוב? שתפו אותי בתגובות. באמת מעניין אותי לשמוע. אולי ביחד נמצא רעיונות יצירתיים!
