אני זוכרת את הפעם הראשונה שגיליתי את "המדף שאף אחד לא רואה". זה קרה כשהייתי תקועה בפקק נוראי, מתוסכלת עד לשד עצמותי. הרגשתי שהחיים חולפים לידי, ואני מבזבזת אותם על דברים חסרי טעם. ואז, משום מקום, שמתי לב לשיר שמתנגן ברדיו. לא שיר שאני אוהבת במיוחד, אבל משהו בו נגע בי. פתאום, הפקק כבר לא היה נורא כל כך. התחלתי לשיר, וצחקתי לעצמי. זה היה רגע קטן, רגע שאף אחד לא ראה, אבל הוא שינה את כל הגישה שלי.
הבנתי שהחיים מלאים ברגעים כאלה – רגעים קטנים של שמחה, של יופי, של חיבור. רגעים שאנחנו בדרך כלל מפספסים כי אנחנו עסוקים מדי במרדף אחרי הדברים הגדולים. רגעים שאנחנו יכולים למצוא בכל מקום, אם רק נשים לב.
האמת? פעם חשבתי שאני צריכה "להשיג" אושר. כאילו זה פרס שמגיע רק אחרי שעבדתי קשה מספיק. אבל גיליתי משהו אחר לגמרי.
האושר הוא לא יעד, הוא דרך.
(תנו לי רגע להתפלסף, אני יודעת…)
אבל מה זה בעצם "המדף שאף אחד לא רואה"? זה המקום הזה בתוכנו, שאליו אנחנו יכולים להגיע בכל רגע, ולמצוא בו את הדברים הקטנים שעושים לנו טוב. זה יכול להיות ריח של קפה בבוקר, חיוך של זר ברחוב, שיחת טלפון עם חברה טובה, או סתם רגע שקט עם עצמנו. זה המקום שבו אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש את השמחה, בלי לחשוב על מה יהיה מחר.
אבל איך מוצאים את המדף הזה? איך מצליחים לראות את הרגעים הקטנים האלה, כשהחיים כל כך עמוסים ומלחיצים?
אני לא יודעת.
(אני יודעת שזה לא מה שציפיתם לשמוע, נכון?)
אבל מה שאני כן יודעת זה מה לא עובד. לא עובד לנסות "להכריח" את עצמנו להיות שמחים. לא עובד להשוות את עצמנו לאחרים. ולא עובד לחכות שהדברים הגדולים יקרו כדי שנהיה מאושרים.
הנה משהו שגיליתי, אחרי לא מעט ניסוי וטעייה (בעיקר טעייה):
אחת הדרכים הטובות ביותר למצוא את המדף הזה היא להתחיל לשים לב לדברים הקטנים. זה נשמע פשוט, אבל זה ממש לא קל. אנחנו רגילים לרוץ ממשימה למשימה, בלי לעצור לרגע ולשים לב למה שקורה סביבנו.
לדוגמה, ניסיתי טכניקה שקראתי עליה במאמר של פרופ' סוניה לובומירסקי (Lyubomirsky, S. (2007). The How of Happiness: A Practical Guide to Getting the Life You Want. Penguin Press.) – פשוט לרשום כל ערב שלושה דברים שהייתי אסירת תודה עליהם באותו יום. בהתחלה זה הרגיש לי מאולץ, אבל עם הזמן התחלתי לשים לב ליותר ויותר דברים שאני שמחה עליהם.
אבל גם זה לא תמיד עובד. לפעמים, למרות כל המאמצים, אני עדיין מוצאת את עצמי תקועה בפקק, מתוסכלת וחסרת סבלנות. ואז אני מזכירה לעצמי שזה בסדר. זה בסדר להרגיש לפעמים עצב, כעס או תסכול. זה חלק מהחיים.
מה שעוזר לי במצבים האלה זה לדבר עם חברה טובה, לצאת לטבע, או סתם לכתוב את מה שאני מרגישה. מצאתי ששיתוף, אפילו מינימלי, מקל על התחושות הקשות.
(אגב, שמעתם פעם על "אישור רגשות"? גילוי נאות: לי לקח הרבה זמן להבין את זה, ועדיין קשה לי ליישם.)
אני חושבת שהטעות הכי גדולה שאנחנו עושים זה לחשוב שאנחנו צריכים להיות מאושרים כל הזמן. זה לא מציאותי, וזה גם לא בריא. החיים הם רכבת הרים, ואנחנו צריכים ללמוד ליהנות גם מהעליות וגם מהירידות.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים תקועים, עצובים או מתוסכלים, תזכרו את המדף שאף אחד לא רואה. תנסו למצוא את הרגע הקטן הזה שעושה לכם טוב, את הדבר הקטן הזה שמעלה לכם חיוך על הפנים.
כי לפעמים, הדברים הקטנים הם אלה שעושים את ההבדל הגדול.
אני עדיין לומדת, דרך אגב. מה לגביכם? איזה רגע קטן עשה לכם את היום?
