האמת? תמיד שנאתי את המילה "מרתון". זה תמיד נשמע לי כמו סבל בלתי נגמר, קושי עצום שרק אנשים מיוחדים מסוגלים לו. אבל כשזה מגיע לניקיון, הרגשתי שאני בדיוק שם: רצה מרתון אינסופי בלי קו סיום נראה לעין. אתן מבינות, נכון?
פעם הייתי בטוחה שאם רק אצליח לסדר את הבית בצורה מושלמת, סוף סוף אוכל לנשום לרווחה. טיפשי, אני יודעת. אבל באמת האמנתי בזה. הייתי קוראת כל בלוג ניקיון, צופה בכל סרטון יוטיוב, ומנסה ליישם כל טיפ כאילו חיי תלויים בכך.
התוצאה? תסכול עצום.
הייתי מוצאת את עצמי מנקה אובססיבית, מבזבזת שעות על דברים שאף אחד אחר בכלל לא שם לב אליהם. ומייד אחרי שהייתי מסיימת, הייתי מגלה בלגן חדש. זה הרגיש כמו משימה סיזיפית. הבית שלי היה נקי, אבל הראש שלי היה מבולגן.
אז מה השתנה? איך הפסקתי לרדוף אחרי המושלם והתחלתי סוף סוף לחיות?
התשובה מורכבת, אבל זה מתחיל בהבנה פשוטה: ניקיון הוא לא המטרה.
הבית שלי, הבבואה שלי? (ולמה זה לא עובד)
האמת היא שקראתי על זה בספר מפתיע: "סדר וניקיון בגישת הזן" של נג'י קוביאשי. (כן, יש דבר כזה!). הוא טען שהאובססיה שלנו לניקיון נובעת מהרצון לשלוט, להרגיש בטוחים בעולם כאוטי. הבית שלנו הופך להיות בבואה של הנפש שלנו. אבל מה קורה כשהנפש שלנו מבולגנת? אנחנו רק משליכים את זה על הבית, ומנסים לתקן את עצמנו דרך חפצים.
וואו. זה הכה בי כמו פטיש.
הבנתי שהבעיה היא לא הבית המבולגן, אלא מה שהבית המבולגן גרם לי להרגיש. הרגשתי לא מספיק טובה, לא מאורגנת, לא בשליטה. והכי גרוע? הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן היקר שלי על משהו שלא באמת משמח אותי.
נקודת המפנה: כשהבנתי שניקיון יכול להיות יצירתי
אחרי ההארה הזו, החלטתי לנסות משהו אחר. במקום לנסות להיות מושלמת, התחלתי לראות בניקיון הזדמנות ליצירתיות. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל תנסו לחשוב על זה:
הקצאתי 15 דקות ביום לניקיון "יצירתי". בלי חוקים, בלי ציפיות. רק 15 דקות לעשות מה שבא לי. לפעמים זה היה לנקות מגירה אחת, לפעמים זה היה לארגן מחדש את פינת העבודה שלי, ולפעמים זה היה פשוט להדליק נר ריחני ולשים מוזיקה טובה.
15 דקות של ניקיון יצירתי הפכו למשהו שחיכיתי לו בכל יום.
ואז גיליתי את שיטת ה"קייזן" היפנית, שמתמקדת בשיפור מתמיד, אבל בקטן. לא צריך לשנות הכל בבת אחת. מספיק לעשות שיפור קטן כל יום. (מקור: "Kaizen: The Japanese Method for Transforming Habits, One Small Step at a Time" by Masaaki Imai).
הכישלונות שלי בדרך לשיחרור (ואיך למדתי מהם)
ברור שלא הכל היה ורוד. היו ימים שהייתי מתייאשת, חוזרת להרגלים הישנים, ומרגישה שאני שוב תקועה במרתון הניקיון האינסופי. היו ימים שהייתי מתחילה לנקות משהו, ואז מוצאת את עצמי מוסחת לדברים אחרים, בלי לסיים את מה שהתחלתי.
אבל לאט לאט למדתי להיות סלחנית כלפי עצמי. הבנתי שזה בסדר לא להיות מושלמת, ושזה בסדר שיש ימים שהבית מבולגן. העיקר הוא לא לתת לזה להשתלט על החיים שלי.
התובנה המפתיעה: מה באמת חשוב?
התחלתי לשאול את עצמי: מה באמת חשוב לי בחיים? האם זה בית נקי ומצוחצח, או זה לבלות זמן עם האנשים שאני אוהבת, לעשות דברים שמשמחים אותי, ולהרגיש טוב עם עצמי?
התשובה הייתה ברורה.
אז הפסקתי לרדוף אחרי המושלם. התחלתי להתמקד במה שחשוב באמת. והפלא ופלא, הבית שלי התחיל להיראות טוב יותר. לא כי ניקיתי יותר, אלא כי ניקיתי פחות - אבל עם יותר כוונה.
עכשיו, אני מודה, הבית שלי עדיין לא מושלם. אבל הוא הרבה יותר נעים, הרבה יותר ביתי, והרבה יותר משקף את מי שאני באמת. ואולי זה הכי חשוב.
אז מה איתכן? האם אתן מרגישות שאתן רצות מרתון ניקיון אינסופי? מה הייתן משנות כבר היום כדי לשחרר את עצמכן מהאובססיה? אני באמת רוצה לדעת.
