היי, אני נעמה. ואם יש משהו שלמדתי על בשרי, זה שליטוש מושלם הוא ממש לא רק עניין של טכניקה. תתפלאו, אבל האמת נמצאת בכלל במקום אחר.
פעם חשבתי שליטוש זה כמו מתכון לעוגה – אם תעקבי אחרי ההוראות, תקבלי תוצאה מושלמת. קניתי את כל הכלים הכי יקרים, למדתי את הטכניקות הכי מתקדמות… ובכל זאת, משהו היה חסר. התסכול היה עצום! הייתי משקיעה שעות, ועדיין התוצאה הסופית הרגישה… משהו לא אותנטי.
אז מה הפער בין הציפייה למציאות? התשובה הפתיעה אותי בעצמי.
ליטוש הוא לא רק טכניקה, הוא דיאלוג.
(כן, משפט קצרצר, אני יודעת, אבל תנו לו לשקוע.)
הבנתי את זה כשנתקלתי במחקר על פסיכולוגיה של אומנות (כן, קצת רחוק מעולם הליטוש, אני יודעת, אבל תסמכו עלי). המחקר טען שאומנות אמיתית נוצרת מתוך דיאלוג פנימי של האמן עם החומר, עם הרגשות שלו, עם הסיפור שהוא רוצה לספר. ופתאום הכל התחבר לי.
תראו, רובנו חושבים שליטוש מושלם זה להעלים את כל הפגמים, להחליק את כל הקצוות. אבל מה אם דווקא הפגמים האלה, הקצוות הלא מושלמים האלה, הם מה שנותנים לחפץ את האופי שלו, את הנשמה שלו?
למשל, זוכרים את הקינצוגי היפני? (זו אומנות התיקון של כלי חרס שבורים באמצעות זהב). במקום להסתיר את השבר, הם מדגישים אותו, הופכים אותו לחלק בלתי נפרד מהיופי של הכלי.
וואו, זאת הייתה תובנה מטלטלת.
התחלתי להתייחס לליטוש לא כאל ניסיון לשנות את החפץ, אלא כאל הזדמנות להקשיב לו. להבין מה הוא רוצה להיות, מה הסיפור שהוא רוצה לספר. במקום לכפות עליו את הרצונות שלי, התחלתי לעבוד איתו, לזרום איתו.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך מקשיבים לחפץ?
זה משהו שעדיין לומדת, ואין לי תשובה מושלמת. אבל הנה כמה דברים שעזרו לי:
- להוריד ציפיות: לא לנסות ליצור משהו "מושלם", אלא משהו אותנטי. כמו שאמרה פעם ברנה בראון (חוקרת בושה ופגיעות): "שלמות היא האויב של הטוב".
- להתחבר לחומר: להרגיש את המרקם שלו, את המשקל שלו, את הטמפרטורה שלו. להבין איך הוא מגיב לכלים שאני משתמשת בהם.
- להקשיב לאינטואיציה: לסמוך על התחושות הפנימיות שלי, גם אם הן לא תמיד הגיוניות. לפעמים הפתרונות הכי טובים מגיעים דווקא מהמקום הזה.
- להיות סבלנית: ליטוש לוקח זמן. לא לנסות לזרז את התהליך, אלא לתת לו להתפתח בקצב שלו. כמו שאומרים, "רומא לא נבנתה ביום אחד".
אני מודה, זה לא תמיד קל. יש ימים שאני עדיין נאבקת עם הרצון לשלוט, עם הפחד מטעויות. אבל אני מזכירה לעצמי שגם הכישלונות הם חלק מהתהליך, שהם הזדמנות ללמוד ולצמוח.
אגב, דיברתי על כישלונות... פעם ניסיתי ללטש אבן טורקיז גדולה. הייתי בטוחה שאני הולכת ליצור ממנה תכשיט מדהים. אבל ככל שהתקדמתי, האבן התחילה להתפורר לי בידיים. בסוף נשארתי עם חתיכות קטנות של אבן, ועם תחושת תסכול עצומה.
מה למדתי מזה? שלפעמים צריך לדעת מתי לשחרר. מתי להבין שהחומר לא מתאים למה שרציתי לעשות איתו. וזה בסדר. לא כל רעיון חייב להתממש. לפעמים הכישלון הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד משהו חדש על עצמך.
לסיום, אני רוצה להזמין אתכם לחשוב על זה: איפה בחיים שלכם אתם מנסים ללטש דברים בצורה לא אותנטית? איפה אתם מנסים להעלים את הפגמים במקום לקבל אותם?
אני באמת תוהה... מה יקרה אם נתחיל להתייחס לעצמנו, ולאחרים, באותה גישה שאנחנו מתייחסים לחפץ שאנחנו מלטשים? האם נוכל ליצור עולם יפה יותר, אותנטי יותר, אמיתי יותר?
אני מזמינה אתכם לשתף אותי במחשבות שלכם. מה דעתכם? האם הגישה הזו יכולה לעבוד גם בחיים שלכם?
