אני זוכרת את עצמי יושבת מול הטלוויזיה בגיל 14, בוהה במסך כאילו הוא מחזיק את כל התשובות. חשבתי שהסדרות האלה, החיים המושלמים האלה, הם מה שאני צריכה לשאוף אליו. איזה наивность! היום, אני מבינה שהמרחק בין ה"מושלם" הטלוויזיוני למציאות יכול להיות תהום עמוקה.
אבל רגע, אני לא הולכת לפסול את הטלוויזיה כליל. ממש לא. יש בה משהו מרתק, כוח שקשה להתעלם ממנו. השאלה היא איך אנחנו ניגשים אליה, ואיך אנחנו מאפשרים לה לעצב אותנו.
אז מה באמת שווה בתוכנית טלוויזיה? לא מה שהיא מנסה למכור לנו, אלא מה שאנחנו בוחרים לקחת ממנה.
הפתיחה האמיתית: כשסדרת טלוויזיה הפכה למראה
האמת היא שהבנתי את זה רק אחרי צפייה מרתונית בסדרה "Fleabag". כן, אני יודעת, קצת קלישאתי, אבל תקשיבו לי רגע. צפיתי בה אחרי פרידה קשה, כשאני מרגישה אבודה לגמרי. ופתאום, במקום בריחה, מצאתי שם מראה. מראה לא מחמיאה במיוחד, כן? פליבג הייתה מבולגנת, צינית, עושה טעויות מטופשות. אבל היא הייתה אמיתית.
וזה היה השיעור הראשון שלי: טלוויזיה טובה לא חייבת להיות מושלמת. היא צריכה להיות אנושית.
אז איך אנחנו מפרידים את המוץ מהתבן? איך אנחנו מוצאים את התכנים שבאמת מעשירים אותנו, במקום רק ממלאים לנו את הזמן?
האמת העירומה: מעבר לבריחה אל השראה
אני חושבת שהסוד טמון בשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו לפני שאנחנו לוחצים play. האם אנחנו מחפשים בריחה רגעית, או השראה לחיים שלנו?
לפי מחקר של ד"ר דנה בויד ממיקרוסופט (Boyd, D. (2014). It's complicated: The social lives of networked teens. Yale University Press), בני נוער משתמשים במדיה חברתית כדי לבנות זהות עצמית ולמצוא קהילה. אני חושבת שאנחנו, המבוגרים, לא שונים בהרבה. אנחנו מחפשים השתקפות של עצמנו, ואישור לבחירות שלנו.
אבל כאן טמונה הסכנה: אם אנחנו מחפשים רק את מה שאנחנו כבר מאמינים בו, אנחנו עלולים להישאר תקועים בלופ אינסופי של אישור עצמי.
התנגשות בלתי נמנעת: אידיאלים מול מציאות
זו הסיבה שאני מעודדת אתכם לאתגר את עצמכם. לצפות בתוכניות שמציגות נקודות מבט שונות משלכם. לחפש סיפורים מורכבים, עם דמויות לא מושלמות.
פעם, כעסתי על תוכניות ריאליטי שמציגות דרמות מוגזמות. היום, אני מבינה שאפשר ללמוד מהן על דינמיקות אנושיות, על תקשורת בין-אישית, ועל איך לא לנהוג. (למרות שאני עדיין חושבת שהרבה מהן מנוצלות בצורה מחרידה).
רגע של ספק: האם אני בכלל צריכה טלוויזיה?
וזה מעלה שאלה חשובה: האם אנחנו בכלל צריכים טלוויזיה? האם היא לא סתם בזבוז זמן?
יכול להיות שכן. יכול להיות שלא. אני חושבת שהתשובה טמונה במינון, ובמודעות עצמית.
אני, למשל, גיליתי שצפייה בפרק אחד של סדרה מעוררת השראה יכולה לתת לי בוסט של מוטיבציה. אבל צפייה מרתונית בסדרה שלמה גורמת לי להרגיש מרוקנת וחסרת אנרגיה.
שבירת מוסכמות: התובנה המפתיעה מחכה מעבר לפינה
הסוד הוא לא להימנע מטלוויזיה לגמרי, אלא להיות צרכנים ביקורתיים. לשאול שאלות, לערער על הנחות יסוד, ולזכור שהמסך הוא רק חלון - לא מראה של המציאות.
והנה משהו שאולי יפתיע אתכם: אחת התובנות הכי משמעותיות שלי על החיים הגיעה מסרט מצויר לילדים. כן, אני רצינית. צפיתי בסרט "הקול בראש" של פיקסאר, והבנתי שהרגשות "השליליים" שלנו, כמו עצב וכעס, הם לא אויבים שאנחנו צריכים להדחיק. הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית שלנו. (Dacher Keltner, PhD., "The Power of Negative Emotion", Greater Good Magazine, UC Berkeley).
זה נשמע אולי פשוט, אבל זה שינה לי את כל הגישה לחיים.
הסוף הוא רק ההתחלה: לאן מכאן?
אז מה באמת שווה בתוכנית טלוויזיה? אני חושבת שזה תלוי בנו. זה תלוי בשאלות שאנחנו שואלים, בערכים שאנחנו מחפשים, ובנכונות שלנו לאתגר את עצמנו.
אני מזמינה אתכם לחשוב על זה בפעם הבאה שאתם יושבים מול המסך. אילו תוכניות גורמות לכם להרגיש טוב עם עצמכם? אילו תוכניות מעוררות בכם השראה? אילו תוכניות מאתגרות אתכם לחשוב מחדש על העולם?
שתפו אותי בתגובות! אני סקרנית לשמוע מה אתם חושבים.
