אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. עמדתי מול הכיור, מותשת אחרי יום עבודה מטורף, וניסיתי לשכנע את הילדים שלי, בני שלוש וחמש, לצחצח שיניים. המאבק התחיל. דחיפות, צרחות, איומים – סוף היום הפך לסיוט קבוע. מברשת השיניים הפכה לכלי נשק במלחמה שלא נגמרת.
נשמע מוכר? אני בטוחה שכן. רובנו, כהורים, עברנו את זה. אבל מה אם הייתי אומרת לכם שיש דרך אחרת? דרך שלא דורשת מאבקי כוח, דמעות ותסכול?
אז מה עשיתי לא נכון? כנראה הכל. ניסיתי לשחד אותם עם מדבקות, הבטחתי פרסים, אפילו ניסיתי להפחיד אותם עם סיפורי אימה על חורים בשיניים. כלום לא עבד. ואז, ברגע של ייאוש, נתקלתי במחקר מעניין על פסיכולוגיה התפתחותית ומוטיבציה פנימית. זה היה הרגע ששינה הכל.
אבל רגע לפני שאני צוללת לפתרונות, תעצרו שנייה ותשאלו את עצמכן: מה באמת מפריע לילד שלי לצחצח שיניים? האם זה הטעם של המשחה? התחושה של המברשת? או אולי... משהו אחר לגמרי?
אני מודה, לקח לי זמן להבין. הייתי עסוקה מדי במטרה – שיניים נקיות – ושכחתי להתייחס לילדים שלי כבני אדם.
ההארה הראשונה: אוטונומיה.
ילדים, בדיוק כמונו, רוצים להרגיש בשליטה. כשאנחנו מכריחים אותם לצחצח שיניים, אנחנו לוקחים מהם את האוטונומיה הזו. ומה קורה כשמנסים לקחת לנו משהו? אנחנו מתנגדים. זה טבעי.
אז מה עושים? נותנים להם בחירה. כן, זה פשוט כמו שזה נשמע. תציעו להם לבחור את מברשת השיניים, את טעם המשחה (תוך שמירה על משחה מתאימה לגילם, כמובן), או אפילו את השיר שהם רוצים לשמוע בזמן הצחצוח.
ד"ר ג'ון דהארטי, פסיכולוג ילדים ומשפחה, בספרו "The Power of Showing Up" מדגיש את חשיבות הבחירה והאוטונומיה בעידוד שיתוף פעולה בקרב ילדים. הוא טוען ש"כאשר ילדים מרגישים שיש להם שליטה על הסיטואציה, הם נוטים יותר לשתף פעולה ולהפחית התנגדות".
ההארה השנייה: חיבור.
צחצוח שיניים הוא לרוב פעולה בודדת. הילד עומד מול הכיור, לבד, בזמן שאנחנו עסוקים בדברים אחרים. אבל מה אם נהפוך את זה לפעילות משותפת?
תצחצחו איתם! תדגימו איך מצחצחים נכון, תעשו פרצופים מצחיקים, תשירו שירים מטופשים. תהפכו את זה לרגע של כיף וחיבור.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. פתאום, צחצוח השיניים הפך להזדמנות לבלות זמן איכות עם הילדים שלי, ולא למאבק כוח מעייף.
אבל לא תמיד הכל ורוד. היו גם ימים שהם פשוט סירבו לשתף פעולה. וזה בסדר. חשוב לזכור שזה תהליך, ולא תמיד הכל הולך חלק.
ההארה השלישית: גמישות.
לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא פשוט לשחרר. אם הילד שלכם לא רוצה לצחצח שיניים בבוקר, אולי הוא יהיה מוכן בערב. אם הוא לא רוצה לצחצח עם מברשת שיניים רגילה, אולי הוא יסכים עם מברשת אצבע מסיליקון.
היופי הוא שאין פתרון אחד שמתאים לכולם. תנסו, תטעו, תלמדו, ותתאימו את הפתרון לילד שלכם.
אגב, גיליתי שלשחק "רופא שיניים" עם הבובות שלהם לפני הצחצוח עוזר להם להתרגל לרעיון. מי היה מאמין?
חשוב לציין, לפי המלצות משרד הבריאות, יש להקפיד על צחצוח שיניים פעמיים ביום. אך יחד עם זאת, שמירה על גמישות תאפשר לילדים לפתח הרגלי היגיינה אוראלית בצורה חיובית יותר.
אז מה למדתי מכל זה? שהמאבק על מברשת השיניים הוא לא באמת על שיניים נקיות. הוא על אוטונומיה, חיבור וגמישות. הוא על הקשבה לילדים שלנו, והתייחסות אליהם כבני אדם.
אני לא אומרת שהפתרון הזה יעבוד לכולם. אבל אני כן אומרת ששווה לנסות. כי בסופו של דבר, מה שחשוב זה לא רק שיניים נקיות, אלא גם מערכת יחסים בריאה וחיובית עם הילדים שלנו.
ואולי, רק אולי, תצליחו לחסוך כמה עצבים בדרך.
עכשיו תורכם. מה עובד בשבילכם? שתפו אותי בתגובות! אולי יחד נמצא עוד פתרונות שיעזרו לנו לשמור על השפיות (והשיניים של הילדים שלנו).
