אף פעם לא הבנתי את הדיבורים האלה על "למצוא את עצמך" אחרי לידה. תמיד חשבתי שזה קצת קלישאתי, משהו שאומרים כדי לגרום לאמהות טריות להרגיש פחות אבודות. אבל אז ילדתי את אורי, והבדידות פתאום הכתה בי כמו גל צונאמי. לא בדידות פיזית, כן? הרי תמיד היה מישהו בסביבה – אורי, בן הזוג שלי, המשפחה. אבל בדידות נפשית. עמוקה. כזאת שגורמת לך לתהות אם מישהו בכלל מבין מה את עוברת.
היו ימים שהייתי בוהה בתקרה, מנסה להבין איך הגעתי למצב הזה. אישה עצמאית, מלאת חלומות, הפכתי למכונה שמייצרת חיתולים מלוכלכים וארוחות דייסות. ואז, בשיחה מקרית עם חברה, היא אמרה משהו ששינה לי את כל התפיסה: "את יודעת, הבדידות הזאת היא הסינגלטון של ההורות. את חייבת ללמוד לנצל אותה".
סינגלטון? בהורות? זה נשמע כמו בדיחה. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי את הפוטנציאל.
אז מה זה בכלל סינגלטון? למי שלא מכיר מעולם התוכנה, סינגלטון הוא מופע יחיד של מחלקה מסוימת. כלומר, יש רק אחד ממנו. ובהורות, הבדידות הזאת – התחושה שאת לבד במערכה – היא הסינגלטון שלך. היא ההזדמנות שלך להתחבר לעצמך בצורה הכי אותנטית שיש.
אני יודעת, זה נשמע אולי קצת מופרך. איך אפשר לנצל את הבדידות? איך אפשר להפוך תחושה כל כך קשה למשהו חיובי?
התשובה, כמו תמיד, היא מורכבת. אבל היא מתחילה בהכרה.
הכירי בבדידות, קבלי אותה.
אל תלחמי בה. אל תנסי להדחיק אותה. תני לה מקום. כי כשאת נותנת לבדידות מקום, את נותנת לעצמך מקום.
פסיכולוגית הילדים והמשפחה עדי שרף (מקור: אתר "פסיכולוגיה עברית") טוענת שבדידות אימהית היא תופעה נפוצה מאוד, הנובעת בין היתר מחוסר תמיכה חברתית ומהציפייה הבלתי מציאותית לאמהות מושלמת. היא מדגישה שחשוב לדבר על הבדידות, לחפש קבוצות תמיכה ולזכור שאת לא לבד.
אבל מה קורה כשקבוצות התמיכה לא מספיקות? כשאת עדיין מרגישה לבד, גם כשאת מוקפת באנשים?
פה נכנסת לתמונה היכולת ליצור את הסינגלטון שלך.
צרי לעצמך מרחב.
זה יכול להיות כל דבר – חצי שעה של קריאה בשקט, הליכה לבד בטבע, מפגש עם חברה טובה, או סתם ישיבה על הספה עם כוס קפה חם. העיקר שזה יהיה משהו שממלא אותך, משהו שגורם לך להרגיש שוב מחוברת לעצמך.
אני מצאתי את המרחב שלי בכתיבה. התחלתי לכתוב יומן, סתם כדי לשחרר את כל המחשבות והרגשות שהצטברו לי בראש. וגיליתי משהו מדהים – הכתיבה עזרה לי להבין את עצמי יותר טוב, להתמודד עם הבדידות, ולהרגיש שוב בשליטה על החיים שלי.
אגב, גיליתי שגם האזנה לפודקאסטים עוזרת! ד"ר גיל גרינגרוז, פסיכולוג קליני ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מציין בספרו "אל תבלבלו אותי עם עובדות" (מקור: הוצאת מודן) כי חשיפה לדעות מגוונות ומקורות ידע מעניינים יכולה להעשיר את עולמנו הפנימי ולספק תחושת חיבור לעולם הרחב, גם בזמנים של בדידות.
אבל רגע, האם זה אומר שאנחנו צריכות להתעלם מהצורך שלנו בקשר אנושי? ממש לא!
חפשי חיבורים אמיתיים.
לא כל קשר הוא קשר אמיתי. יש קשרים שרק מרוקנים אותנו, קשרים שגורמים לנו להרגיש יותר לבד. תתרכזי בקשרים שממלאים אותך באנרגיה, קשרים שבהם את מרגישה שאת יכולה להיות את עצמך.
זה לא אומר שאת צריכה להיפטר מכל החברים שלך. אבל זה אומר שאת צריכה להיות יותר מודעת לסוג הקשרים שאת מטפחת, ולוודא שיש לך מספיק קשרים אמיתיים, שמחזקים אותך.
אני יודעת, זה קל להגיד וקשה לעשות. החיים עם ילדים עמוסים, וקשה למצוא זמן לקשרים אמיתיים. אבל זה שווה את המאמץ. כי כשאת מחוברת לאנשים שבאמת אכפת להם ממך, הבדידות כבר לא מרגישה כל כך נוראית.
אז מה למדתי מכל זה?
שלפעמים, הבדידות היא לא אויב. היא הזדמנות. היא ההזדמנות שלנו להתחבר לעצמנו בצורה הכי אותנטית שיש, ליצור לעצמנו מרחב, ולחפש חיבורים אמיתיים.
וכן, גם להודות בכישלונות. היו לי לא מעט רגעים של תסכול, של ייאוש, שבהם הרגשתי שאין לי כוח יותר. אבל למדתי שזה בסדר. שלפעמים צריך פשוט להרפות, לתת לעצמך להרגיש את הכאב, ואז לקום מחדש.
אז בפעם הבאה שאת מרגישה לבד, תזכרי את הסינגלטון של ההורות. תנצלי את הבדידות כדי להתחבר לעצמך, ליצור לעצמך מרחב, ולחפש חיבורים אמיתיים.
ואם את עדיין מרגישה אבודה, תדעי שאת לא לבד. כולנו שם. ואולי, ביחד, נוכל להפוך את הבדידות למתנה.
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני גם לומדת לסלוח לעצמי, לאהוב את עצמי, וליהנות מהמסע המטורף הזה שנקרא הורות.
ואת? איך את מתמודדת עם הבדידות בהורות? שתפי אותי, אשמח לשמוע!
