אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת רבתי עם בן זוגי על חינוך הילדים. הייתי בטוחה שאני צודקת, שהדרך שלי היא הנכונה, והוא פשוט "לא מבין". זה נגמר בבכי, דלת נטרקת, ותחושה מחניקה של ריחוק. מכירות את זה?
האמת היא, שאני חושבת שזה קורה לכולם. כולנו מגיעים עם מטען של ערכים, אמונות וחוויות ילדות משלנו, ופתאום אנחנו צריכים למצוא את שביל הזהב הזה, הדרך החינוכית המשותפת. אבל מה קורה כשזה פשוט לא מצליח?
אז, נכון, יש את כל ה"מומחים" שאומרים "תקשיבו אחד לשני", "תתפשרו", "תמצאו את האמצע". אבל בואו נודה בזה, כשמדובר בילדים שלנו, קשה מאוד להתפשר על דברים שנראים לנו מהותיים.
אבל רגע, מה אם אני אגיד לכן שפשרה היא לא תמיד הפתרון? לפעמים, הפתרון האמיתי טמון בכלל בהבנה עמוקה יותר של למה אנחנו חושבים כמו שאנחנו חושבים.
ההבדלים בינינו הם לא בהכרח הבעיה – זו הדרך שבה אנחנו מגיבים אליהם.
מאיפה בכלל מגיעים הפערים האלה?
אחד המקורות המעניינים לפערים בגישות חינוכיות הוא בכלל תיאוריית ההתקשרות. כן, כן, זאת שמדברים עליה הרבה בהקשר של יחסי הורים-ילדים. אבל תחשבו על זה: הדרך שבה אנחנו גדלנו, סוג ההתקשרות שפיתחנו עם ההורים שלנו, משפיעה באופן משמעותי על איך אנחנו תופסים הורות בעצמנו.
לדוגמה, אם אחד מבני הזוג גדל בבית עם גבולות מאוד נוקשים וציפיות גבוהות, הוא עלול להעביר את זה הלאה לילדים שלו. מצד שני, מישהו שגדל באווירה יותר מתירנית עלול להתנגד לסגנון הזה ולשאוף למשהו אחר לגמרי.
במחקר שפורסם בכתב העת "Child Development" (מאמר שאני מאוד ממליצה עליו, אגב), נמצא קשר ישיר בין סגנון ההתקשרות של ההורים לבין הגישה החינוכית שלהם.
אבל זה לא רק העבר שלנו. זה גם ההווה. הלחצים של החיים, הציפיות החברתיות, ואפילו הטרנדים החינוכיים המשתנים כל הזמן – כל אלה משפיעים על איך אנחנו בוחרים לחנך את הילדים שלנו.
אז מה עושים כשנתקעים?
אז הנה הטוויסט: במקום לנסות "לנצח" או "לשכנע" את בן הזוג, נסו להבין מאיפה הוא מגיע. תשאלו שאלות כמו:
- "מה הכי חשוב לך שהילדים שלנו ילמדו?"
- "איך ההורים שלך חינכו אותך בנושא הזה?"
- "מה הדבר שהכי היית רוצה לשנות בדרך שבה גדלת?"
שאלות כאלה יכולות לחשוף נקודות מבט חדשות ולעזור לכם להבין את הרקע של בן הזוג. וזה, בתורו, יכול לעזור לכם למצוא את הדרך המשותפת שלכם.
אני יודעת, זה נשמע קל על הנייר, אבל במציאות זה יכול להיות ממש מאתגר. במיוחד ברגעי לחץ, כשהילדים צועקים ואתם עייפים ומתוסכלים.
אבל תזכרו, זה לא קרב. זה מסע.
אפשר גם אחרת: לאמץ "הורות דיפרנציאלית"
תשמעו, אני הולכת להגיד משהו שאולי יפתיע אתכן: לפעמים, זה בסדר גמור לא להסכים על הכל.
כן, שמעתן נכון. לפעמים, ניסיון לכפות הסכמה בכל מחיר יכול להיות יותר מזיק ממועיל.
חשבתן פעם על האפשרות לאמץ מה שנקרא "הורות דיפרנציאלית"? זה אומר, לתת לכל הורה את החופש לבטא את הסגנון החינוכי הייחודי שלו, כל עוד הוא לא פוגע בילדים או פוגע ביחסים ביניכם.
לדוגמה, אולי אחד מכם יותר סבלני לבלגן, והשני יותר מסודר. אז למה לא לתת לכל אחד מהילדים זמן איכות עם ההורה המתאים, בסביבה המתאימה? זה יכול להפחית חיכוכים ולתת לילדים מרחב ללמוד ולגדול בדרכים שונות.
הורות דיפרנציאלית היא לא פתרון קסם, אבל היא יכולה להיות דרך מצוינת לכבד את השונות ביניכם ולתת לילדים שלכם מגוון של חוויות.
הכי חשוב: תזכרו את המטרה
בסופו של דבר, אנחנו רוצים לגדל ילדים מאושרים, בריאים ומסוגלים. ילדים שיודעים לחשוב בעצמם, לאהוב את עצמם ולהתמודד עם אתגרים.
וזה, תסלחו לי על הקלישאה, הרבה יותר חשוב מאיזה חוג הם הולכים אחרי הצהריים, או כמה זמן מסך הם רואים ביום.
אני יודעת שזה לא תמיד קל. גם לי יש ימים שאני מרגישה שאני לא יודעת מה אני עושה. ימים שאני מתגעגעת לימים שלפני הילדים, כשהחיים היו פשוטים יותר.
אבל אז אני מסתכלת על הילדים שלי, ורואה את האור בעיניים שלהם, את הסקרנות, את האהבה. ואני יודעת שאנחנו עושים משהו נכון.
אז תנשמו עמוק, תזכרו את המטרה, ותהיו קצת יותר סלחניים כלפי עצמכם וכלפי בני הזוג שלכם.
ואם הכל נכשל, תמיד אפשר לקרוא לי. אני מבטיחה להקשיב, לא לשפוט, ולתת לכם כמה טיפים מניסיון אישי. כי בסופו של דבר, כולנו באותה סירה. ואנחנו צריכים לעזור אחת לשנייה לשוט בה בבטחה.
מה אתכן? איך אתן מתמודדות עם חילוקי דעות בחינוך הילדים? אשמח לשמוע בתגובות!
