היי, נעמה כאן! תמיד אהבתי ספרים. לא סתם אהבתי, הייתי ספרים. אבל הספרייה שלי? הו, הספרייה שלי הייתה כאוס מאורגן להפליא. עד ש… נמאס לי. נמאס לי לחפש את "הארי פוטר" מתחת לערימת ספרי בישול (שהם, אגב, גם סוג של קסם).
החלטתי לבנות ספרייה. לא סתם ספרייה, ספרייה מבלוקים. כמו לגו, אבל לגדולים. צחקתם? גם אני צחקתי בהתחלה. חשבתי שזה יהיה פרויקט של סוף שבוע. כמה טעיתי!
מה גורם לנו לרצות מרחב משלנו? תהיתי כשנאבקתי עם הבלוק הראשון (ששקל יותר ממה שהערכתי). האם זה הצורך בסדר? אולי בריחה מהבלאגן של העולם החיצוני? או סתם, גחמה חולפת?
אז צללתי למחקר. קראתי על עיצוב פנים (עוד כאוס בפני עצמו!), על פסיכולוגיה של מרחב, אפילו על שיטות ארגון של מארי קונדו (שסלחה לי מראש על העובדה שלא זרקתי חצי מהספרים שלי). גיליתי שמרחב אישי משפיע עלינו עמוקות. מחקרים מראים (ויש המון, כמו זה של ד"ר אמנדה ג'ונסון ממכון MIT) שסביבה מסודרת מפחיתה סטרס ומשפרת ריכוז. מי ידע?
אבל לא רציתי סתם סדר. רציתי נשמה.
התחלתי לתכנן. סקיצות, מדידות, חישובים… הבנתם את הרעיון. גיליתי שאני גרועה במתמטיקה (התירוץ שלי: הייתי עסוקה מדי בקריאה!). אבל לא ויתרתי. למדתי כל מה שיכולתי מיוטיוב (תודה לאל על האינטרנט) ומהאתר "DIY Projects".
ואז הגיעה נקודת השבירה. אחרי שבוע של עבודה, כשספרייה "חלקית" כבר עמדה, היא פשוט… התמוטטה. כן, כמו בסרטים. הבלוקים התפזרו לכל עבר, והאגו שלי? הו, האגו שלי קיבל מכה קשה.
רציתי לוותר. להזמין איש מקצוע ולגמור עם זה.
אבל משהו עצר אותי. אולי זה היה הבושה, אולי העקשנות. אבל החלטתי לנסות שוב. הפעם, עם קצת יותר מחשבה וקצת פחות אגו.
שיניתי את התכנון. חיזקתי את הבסיס. למדתי על משקלים ועל חלוקת עומסים. אפילו התייעצתי עם חברה שהיא מהנדסת בניין (מזל שיש חברות כאלה!). והפעם… זה הצליח. לא בצורה מושלמת, אבל זה עבד.
הספרייה שלי עומדת בגאון בסלון שלי. היא לא ישרה לחלוטין, יש בלוקים קצת עקומים, והיא עדיין לא מכילה את כל הספרים שלי (אני עובדת על זה!). אבל היא שלי. בניתי אותה במו ידי. ולמדתי ממנה יותר מלמדתי מכל ספר אחר.
היא לימדה אותי על התמדה, על סבלנות, ועל העובדה שאפילו טעויות יכולות להיות יפות.
אבל התגלית הכי גדולה הייתה משהו אחר לגמרי. גיליתי שהספרייה היא לא רק מקום לאחסון ספרים. היא גם מקום לאחסון זיכרונות, חלומות ושאיפות. כל ספר מספר סיפור, והספרייה עצמה מספרת את הסיפור שלי.
האם המרחב הפיזי שלנו משקף את המרחב הפנימי שלנו? זו שאלה שממשיכה להדהד בי. אני חושבת שהתשובה היא כן. לפחות במקרה שלי.
ואם חשבתם שפה הסיפור נגמר, טעיתם. עכשיו אני מתכננת לבנות ספסל קריאה מבלוקים. אתם מוזמנים לבוא לראות (ולצחוק, אם תרצו). אבל תיזהרו, אולי גם אתם תתחילו לבנות משהו בעצמכם.
מה אתם חושבים? האם גם לכם יש פינה בבית שמשקפת את מי שאתם? שתפו אותי!
