אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את הבת שלי, אורי, משתמשת בביטוי ששמעתי אותי אומרת כל הזמן. זה היה כמו סטירת לחי מצמררת, אבל גם משעשעת להפליא. פתאום ראיתי את עצמי – את הטוב, את הפחות טוב, הכל משתקף ממנה. וזה העלה בי שאלה גדולה: האם הילדים שלנו הם באמת רק מראות של עצמנו?
יכול להיות שזה נשמע קצת מאיים, אבל רגע, אל תיבהלו. אנחנו לא מושלמים, וגם הילדים שלנו לא יהיו. אבל מה אם היכולת לראות את עצמנו בהם היא הזדמנות מדהימה לצמיחה?
בואו נצא למסע הזה ביחד. נחקור איך הילדים שלנו יכולים להיות המורים הכי טובים שלנו, איך אנחנו יכולים להשתמש ב"מראה" הזו כדי להפוך להורים טובים יותר, ובעיקר – לאנשים טובים יותר.
מאיפה מתחילים? להקשיב באמת
קודם כל, בואו נשים רגע בצד את כל המאמרים ה"מושלמים" על הורות. כאילו יש בכלל דבר כזה. בואו נדבר על הקשבה אמיתית. לא הקשבה סלקטיבית, שמחפשת רק את מה שאנחנו רוצים לשמוע. הקשבה שבה אנחנו באמת מנסים להבין מה הילדים שלנו מרגישים, חושבים, ולמה הם מתנהגים בצורה מסוימת.
זוכרים את המחקר המפורסם של ברני בראון על פגיעות ואומץ? (Brown, B. (2010). The gifts of imperfection: Let go of who you think you're supposed to be and embrace who you are. Hazelden Publishing.) היא מדברת על זה שאנחנו מפחדים להראות את הצדדים הפגיעים שלנו, אבל דווקא שם טמונה היכולת שלנו להתחבר באמת עם אחרים. אותו דבר עם הילדים שלנו. כשאנחנו מראים להם שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו עושים טעויות, אנחנו נותנים להם את הלגיטימציה להיות גם הם לא מושלמים.
רגע, אני רואה את הסקפטיות בעיניים שלכם. "נו, באמת, נעמה, את אומרת לי להודות בטעויות שלי? הילדים שלי ישתמשו בזה נגדי!". אולי כן. אבל זה בסדר. הם ילמדו שאפשר לטעות, שאפשר להתנצל, שאפשר לתקן.
הפרדוקס של המראה: לראות את עצמנו, להשתחרר מהם
אחד הדברים הכי קשים בהורות הוא ההבנה שהילדים שלנו הם לא מיני-מי שלנו. הם אנשים נפרדים, עם רצונות משלהם, עם חלומות משלהם. אבל גם אם אנחנו מנסים מאוד לתת להם את החופש להיות מי שהם, אנחנו עדיין רוצים שהם יהיו מאושרים, מצליחים, מוגנים.
הנה תובנה שהפתיעה אותי: כשאנחנו מנסים לעצב את הילדים שלנו לפי התבנית שאנחנו רוצים, אנחנו בעצם מנסים לעצב את עצמנו מחדש. אנחנו מנסים לתקן את הטעויות שלנו, להגשים את החלומות שלנו דרכם.
קשה לעכל את זה, נכון?
אבל מה אם במקום לנסות לשנות אותם, נתמקד בשינוי עצמי? מה אם נשתמש במראה שהם מציבים לנו כדי לראות את הצדדים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, ונעבוד עליהם?
אז מה עושים בפועל?
אז אחרי כל הדיבורים הגדולים, איך אנחנו מיישמים את זה ביום-יום?
- תעצרו רגע לפני שאתם מגיבים. כשהילד שלכם עושה משהו שמקפיץ אתכם, קחו נשימה עמוקה. תשאלו את עצמכם: מה באמת מפריע לי בזה? האם זה קשור אליו, או אלי?
- תשתפו אותם במה שאתם מרגישים. במקום להאשים אותם, תגידו: "אני מרגישה ככה וככה כשאתה עושה ככה וככה". זה מלמד אותם על רגשות, על תקשורת, ועל אחריות.
- תזכרו שזה מסע, לא יעד. לא תמיד תצליחו להגיב בצורה מושלמת. זה בסדר. תלמדו מהטעויות, תתנצלו, ותמשיכו הלאה.
ד"ר שפירו (Shapiro, S. L., & Carlson, L. E. (2009). The art and science of mindfulness: Integrating mindfulness into psychology and the helping professions. American Psychological Association.) מדברת על חשיבות המיינדפולנס בהורות. להיות נוכחים ברגע, להיות מודעים לרגשות שלנו, להגיב מתוך מודעות ולא מתוך אימפולסיביות. זה לא קל, אבל זה שווה את זה.
האתגר האמיתי: להשתחרר מהציפיות
האתגר הכי גדול הוא להשתחרר מהציפיות שלנו. הציפיות שלנו מעצמנו כהורים, הציפיות שלנו מהילדים שלנו. אנחנו רוצים שהם יהיו הכי טובים, הכי חכמים, הכי מוצלחים. אבל מה אם הם פשוט יהיו הם? מה אם הם יהיו מאושרים, בריאים, ואוהבים?
אני יודעת, זה מפחיד. זה אומר שאנחנו צריכים לשחרר שליטה, לתת להם את החופש לבחור את הדרך שלהם, גם אם היא שונה מהדרך שאנחנו תכננו להם.
אבל זה גם משחרר. זה משחרר אותנו מהלחץ להיות מושלמים, מהצורך לשלוט בכל דבר. זה מאפשר לנו פשוט להיות שם בשבילם, לתמוך בהם, לאהוב אותם ללא תנאים.
אז בפעם הבאה שהילדים שלכם עושים משהו שמקפיץ אתכם, תזכרו את המראה. תשאלו את עצמכם: מה הם משקפים לי? ואיך אני יכול להשתמש בזה כדי לצמוח?
המסע הזה לא קל, אבל הוא שווה את זה. הוא מסע של צמיחה, של למידה, של אהבה. מסע שבו אנחנו הופכים להורים טובים יותר, ואנשים טובים יותר.
אז מה אתם אומרים, מוכנים לצאת איתי למסע הזה? אשמח לשמוע את התובנות שלכם, את האתגרים שלכם, את הניצחונות הקטנים שלכם. שתפו אותי בתגובות!
