האמת, עד לא מזמן הייתי בטוחה שהניקיון זה עניין של משמעת עצמית. ככה גדלתי. הבית מבריק? סימן שאת בן אדם מסודר. מבולגן? אתה בטח עצלן או אולי אפילו מבולגן בראש. נו, שיפוטיות קלה. אבל אז, בטיפול, כשניסינו לפצח למה אני מתקשה להשאיר את הבית מסודר לא יותר מיומיים, הבנתי משהו. זה לא עצלות. זה הרבה יותר מזה.
ואני אגלה לכם סוד, הפסיכולוג שלי אמר לי משהו ששינה לי הכל: "נעמה, ניקיון זה לא רק עניין של סדר חיצוני, זה גם ניסיון לייצר סדר פנימי".בום.
בדיוק לפני שבוע קראתי מחקר מעניין מאוניברסיטת הרווארד (מחקר שפורסם בכתב העת "Personality and Social Psychology Bulletin"), שמצא קשר ישיר בין סביבה מסודרת לבין רמות נמוכות יותר של קורטיזול, הורמון הסטרס. אז זה לא רק אני והפסיכולוג שלי שמדברים שטויות. יש פה משהו אמיתי.
אבל רגע, זה לא תמיד כזה פשוט.
אני זוכרת תקופה שהייתי מנקה את הבית בצורה אובססיבית. כל פירור, כל כתם. הייתי משקיעה שעות, לפעמים עד כדי תשישות. רק כדי להרגיש...מה? בשליטה? רגועה? אולי. אבל זה גם היה בריחה. בריחה ממה שהיה באמת חשוב. בריחה מרגשות לא נעימים.
אז מה בעצם גורם לנו לנקות? האם זה באמת רק עניין של אסתטיקה? או שאולי יש פה מנגנון פסיכולוגי עמוק יותר?
הניקיון כמנגנון התמודדות
אחת התובנות הכי משמעותיות שהגעתי אליהן היא שהניקיון יכול להיות מנגנון התמודדות. כן, ממש כמו אכילת יתר, צפייה מוגזמת בטלוויזיה או גלילה אינסופית ברשתות החברתיות. כשאנחנו מרגישים חרדים, לחוצים או מוצפים רגשית, ניקיון יכול לתת לנו תחושה של שליטה. אנחנו יכולים לשלוט בסביבה שלנו, גם אם אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שקורה בחיים שלנו.
הניקיון יכול להיות כמו שמיכה חמה ביום קר.
אבל מה קורה כשהניקיון הופך לכפייתי? מה קורה כשאנחנו לא יכולים להפסיק לנקות, גם כשזה פוגע בנו? פה כבר נכנסים לתחום קצת יותר מורכב.
הצל של הכפייתיות
אני לא פסיכולוגית קלינית, אבל ממה שלמדתי ומהניסיון האישי שלי, כפייתיות בניקיון יכולה להיות קשורה לחרדה, לפרפקציוניזם ואפילו להפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). אם אתם מוצאים את עצמכם חושבים על ניקיון בצורה אובססיבית, אם אתם מרגישים חרדה עצומה כשאתם רואים לכלוך, או אם אתם מנקים למרות שאתם יודעים שזה פוגע בכם – אולי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.
הניקיון כביטוי עצמי
אבל בואו נחזור לצדדים החיוביים. ניקיון יכול להיות גם ביטוי עצמי. כן, שמעתם נכון. הדרך שבה אנחנו מנקים את הבית שלנו יכולה לגלות עלינו הרבה. האם אנחנו אוהבים סדר מופתי או דווקא כאוס מאורגן? האם אנחנו משקיעים בניקיון יסודי או מסתפקים במעט? האם אנחנו נהנים מהתהליך או עושים את זה רק כי אנחנו "צריכים"?
אני זוכרת שפעם שמעתי הרצאה TED מעניינת של מומחית ארגון הבית, גרטשן רובין, שהתייחסה לטיפוסים שונים של אנשים ולגישה שלהם לניקיון וסדר. זה גרם לי לחשוב לעומק על איך אני בוחרת לנקות את הבית שלי.
הסוד הוא באיזון
אז מה למדנו? ניקיון הוא לא רק עניין של אסתטיקה או משמעת עצמית. זה הרבה יותר מזה. זה מנגנון התמודדות, ביטוי עצמי ואפילו כלי ליצירת סדר פנימי. אבל כמו כל דבר בחיים, הסוד הוא באיזון. לאפשר לעצמנו לנקות כשצריך, אבל לא לתת לניקיון להשתלט עלינו. לאפשר לעצמנו להתלכלך קצת, אבל לא להזניח את הבית שלנו לגמרי.
ואולי, בפעם הבאה שאתם מנקים את הבית, תנסו לשאול את עצמכם: למה אני מנקה עכשיו? מה אני מרגיש/ה תוך כדי? מה זה אומר עלי? אולי תגלו משהו חדש על עצמכם.
ואם כבר התחלתם לנקות, אולי כדאי שתשמעו מוזיקה טובה תוך כדי? זה תמיד עוזר. באמת.
אז מה דעתכם? מה הניקיון אומר עליכם? שתפו אותי בתגובות!
