האמת? הרבה זמן פחדתי לכתוב על נוכחות הורית. זה נושא כל כך רגיש, כל כך טעון, כל כך… אישי. כולנו רוצות להיות שם בשביל הילדים שלנו, לתת להם את כל מה שהם צריכים. אבל בין עבודה, מטלות בית, זוגיות – איך מוצאים את הזמן, ואת האנרגיה, להיות באמת נוכחות?
אני זוכרת את עצמי, יושבת עם הבת שלי, משחקת איתה בבובות. פיזית הייתי שם, אבל הראש שלי היה לגמרי במייל ההוא שעדיין לא עניתי עליו. היא שאלה אותי משהו, ואני… פשוט לא הקשבתי. באותו רגע הרגשתי כישלון מוחלט. זה לא מה שרציתי להיות.
אז מה זה בעצם אומר, להיות נוכחים עם הילדים שלנו? זה לא רק להיות בחדר איתם. זה לא רק להגיד "אני כאן". זו היכולת להתנתק מכל הסחות הדעת, להתמסר לרגע, ולראות אותם באמת.
הנה משהו שלא תמיד מדברים עליו: נוכחות אמיתית דורשת מאיתנו להיות נוכחים גם עם עצמנו. אנחנו צריכות לדאוג לעצמנו, למלא את המצברים, כדי שיהיה לנו מה לתת. זה לא אגואיסטי, זה חיוני.
מה זה בכלל נוכחות הורית, ולמה זה כל כך קריטי?
לפני שנצלול לפרקטיקה, בואו נבין רגע את התיאוריה. מחקרים מראים שילדים שמרגישים נוכחות הורית מפותחת חווים פחות חרדה, ביטחון עצמי גבוה יותר, ויכולת טובה יותר לווסת רגשות (למשל, המחקר של זיגל וברסקי, 2009, על השפעת יחסי הורים-ילדים על התפתחות רגשית).
אבל בעיניי, הסטטיסטיקה הזו קצת מפספסת את הנקודה. נוכחות הורית זה לא עוד כלי ב"ארגז הכלים" של ההורות. זה הבסיס. זה מה שמאפשר לילדים שלנו להרגיש בטוחים, נאהבים ומוערכים.
אז איך עושים את זה? הנה כמה תובנות, חלקן מגיעות מתוך הספרות המקצועית, חלקן מניסיון אישי, וחלקן… פשוט מתוך הקשבה לילדים שלי.
איך להגיע לנוכחות מלאה? 3 כלים ששינו לי את המשחק
- "רגע של מיינדפולנס" – 3 דקות שיכולות לשנות את היום.
כן, אני יודעת מה את חושבת: "עוד מיינדפולנס? באמת?" אני בעצמי הייתי סקפטית בהתחלה. אבל משהו קטן ששיניתי באמת עזר: לפני שאני מתחילה פעילות עם הילדים שלי (אפילו סתם להקריא סיפור), אני עוצרת רגע. פשוטו כמשמעו. לוקחת שלוש נשימות עמוקות, מרגישה את הגוף שלי, ומזכירה לעצמי: "עכשיו זה הזמן שלהם".
זה לא פתרון קסם, אבל זה עוזר לי להוריד הילוך, להתנתק מהרעש החיצוני, ולהיכנס לרגע הזה. טיפ קטן: אפשר אפילו להשתמש באפליקציה ייעודית, כמו Headspace או Calm, למדיטציה קצרה מודרכת.
- "שאלת הזהב" – שאלה אחת שיכולה לחולל פלאים.
זה משהו שלמדתי ממאמר מעניין על תקשורת בין-אישית (ואני מצטערת שאני לא זוכרת את המקור המדויק!) – לפעמים, כל מה שצריך זה לשאול את השאלה הנכונה. במקום לשאול "איך היה היום שלך?" (שאלה שרוב הילדים יענו עליה ב"בסדר"), נסו לשאול: "מה היה הדבר הכי טוב שקרה לך היום?" או "מה גרם לך לחייך היום?".
השאלות האלה פותחות פתח לשיחה אמיתית, מאפשרות לילדים שלנו לשתף אותנו בעולם הפנימי שלהם, ונותנות לנו הזדמנות להקשיב באמת.
- "טכנולוגיה בהפסקה" – קשה, אבל הכרחי.
אוקיי, זו כנראה העצה הכי מאתגרת, אבל גם הכי חשובה. כולנו מכורות למסכים שלנו – טלפונים, טאבלטים, טלוויזיות. הם מסיחים את דעתנו, גוזלים את הזמן שלנו, ומרחיקים אותנו מהילדים שלנו.
אני לא אומרת שצריך להיפטר מהטכנולוגיה לגמרי. אבל אני כן אומרת שצריך להציב גבולות ברורים. להגדיר זמן מוגדר בכל יום שבו אנחנו מתנתקות מהמסכים ומתמסרות לילדים שלנו. זה יכול להיות 20 דקות של משחק, חצי שעה של הקראת סיפור, או סתם שיחה קצרה לפני השינה.
זה לא קל, אני יודעת. אבל הילדים שלנו שווים את זה.
הכישלונות הם חלק מהדרך – וזה בסדר!
עכשיו, בואו נשים את הקלפים על השולחן: אני לא תמיד מצליחה להיות נוכחת. יש ימים שאני פשוט עייפה מדי, מוטרדת מדי, עסוקה מדי. ויש ימים שאני מתפרצת על הילדים שלי, או שאני לא מקשיבה להם, או שאני פשוט לא שם.
אבל למדתי שאסור לי להלקות את עצמי על זה. אנחנו בני אדם, אנחנו טועים, ואנחנו לומדים מהטעויות שלנו. הדבר הכי חשוב הוא להכיר בטעות, להתנצל בפני הילדים שלנו, ולנסות לעשות טוב יותר בפעם הבאה.
כי בסופו של דבר, נוכחות הורית זה לא יעד שאליו צריך להגיע. זה מסע. זה תהליך. זה ניסיון מתמיד להיות שם בשביל הילדים שלנו, בכל דרך שאנחנו יכולות.
ואולי, בסופו של דבר, זה גם מסע אל עצמנו.
מה את חושבת? איזה צעד קטן את יכולה לעשות כבר היום כדי להיות קצת יותר נוכחת עם הילדים שלך?
