אוקיי, בואו נדבר על משהו שכולנו חווים, אבל אולי לא ממש שמנו לב אליו עד הסוף: עוגנים רגשיים במשפחה. ומיד אני רוצה לסייג – אני לא מדברת על נוסטלגיה מתקתקה או על תמונות ילדות מושלמות. אני מדברת על משהו הרבה יותר עמוק, משהו שיכול להשפיע על מי שאנחנו, גם בלי שנרגיש.
פעם חשבתי שהעוגנים האלה הם פשוט זיכרונות טובים. טעיתי. הם הרבה יותר מזה. הם כמו שורשים תת-קרקעיים שמזינים את העץ, גם כשהוא סוער ברוח.
זוכרים את סופי השבוע האלה, אצל סבתא? הריח של העוגיות שהיא הייתה מכינה, הרעש של מכונת התפירה שלה, הסיפורים שהיא הייתה מספרת... זה לא רק הזיכרון, זה גם התחושה של ביטחון, של שייכות, של אהבה ללא תנאי. זה העוגן.
אבל רגע, לפני שאתם חושבים שזה הולך להיות עוד מאמר על כמה חשוב להיות משפחה מאושרת, תנו לי לעצור אתכם. אני יודעת, גם לי יש את הרגעים האלה שאני תוהה אם המשפחה שלי בכלל מבינה אותי, או למה הם תמיד מצליחים ללחוץ לי על הכפתורים הנכונים! אז מה עושים עם זה?
אז מה זה בעצם עוגן רגשי? פסיכולוגים מדברים על זה כ"ייצוגים מנטליים של קשרים משמעותיים" (Bowlby, 1969). נשמע קצת יבש, נכון? בואו ננסה לפשט את זה: אלה רגעים, מקומות, ריחות, טעמים, או אפילו משפטים מסוימים שמעוררים בנו תחושות חזקות של ביטחון, אהבה, שייכות ומשמעות. הם כמו מצפן פנימי שמזכיר לנו מי אנחנו ומה חשוב לנו.
העוגנים הרגשיים הם המצפן הפנימי שלנו.
למה זה חשוב? כי העולם בחוץ משתנה כל הזמן, לפעמים בקצב מסחרר. אנחנו עוברים משברים, אנחנו מתמודדים עם אתגרים, אנחנו מרגישים אבודים ומבולבלים. העוגנים האלה הם מה שמחזיק אותנו יציבים, הם מה שמזכיר לנו שיש לנו בסיס, שיש לנו לאן לחזור.
ואם אין לי עוגנים כאלה? שאלה מצוינת! האמת היא, שלפעמים אנחנו צריכים ליצור אותם בעצמנו. המשפחה הביולוגית שלנו לא תמיד מספקת את זה, וזה בסדר. אנחנו יכולים למצוא עוגנים רגשיים בחברים, בקהילה, במקום העבודה, או אפילו בתחביב שאנחנו אוהבים.
אני זוכרת תקופה שהייתי ממש לבד. עברתי דירה לעיר חדשה, לא הכרתי אף אחד, העבודה הייתה מלחיצה... הרגשתי שאני טובעת. ואז, יום אחד, החלטתי לחזור לצייר. לא ציירתי שנים, אבל משהו משך אותי. ופתאום, בזמן שציירתי, הרגשתי שאני חוזרת לעצמי. זה היה העוגן שלי.
אבל מה קורה כשהעוגן הופך למעמסה? כשערכים משפחתיים הופכים למגבילים? כשהציפיות מכבידות? זו נקודה חשובה. כי לפעמים, העוגנים הרגשיים שלנו יכולים להיות מחוברים למערכות יחסים רעילות, או לדפוסים לא בריאים.
למשל, משפחה שמעריכה הצלחה חומרית מעל הכל. זה יכול ליצור עוגן רגשי סביב הצורך לרצות, סביב תחושה תמידית של חוסר מספיקות. (Brown, 2012). מה עושים במצב כזה? איך משחררים עוגן שלא משרת אותנו יותר?
קודם כל, צריך לזהות אותו. להיות כנים עם עצמנו לגבי מה שאנחנו מרגישים. ואז, להתחיל ליצור עוגנים חדשים, בריאים יותר. זה יכול להיות תהליך ארוך ומורכב, אבל הוא שווה את זה.
אני יודעת, זה לא פשוט. זה דורש אומץ, זה דורש פגיעות. אבל בסופו של דבר, זה מאפשר לנו לחיות חיים אותנטיים יותר, מלאים יותר, משמעותיים יותר.
אז מה לקחנו מכל זה? העוגנים הרגשיים הם כמו שורשים, אבל אנחנו צריכים לוודא שהם מזינים אותנו, ולא כובלים אותנו. אנחנו יכולים ליצור אותם בעצמנו, ולשחרר את אלה שלא משרתים אותנו יותר.
ואם אני עדיין לא מצליחה להבין מה העוגנים שלי? אל תילחצו. זה בסדר. זה מסע. פשוט תתחילו לשים לב לדברים הקטנים שגורמים לכם להרגיש טוב, לדברים שמזכירים לכם מי אתם. תכתבו עליהם, תדברו עליהם, תצלמו אותם. ואולי, לאט לאט, תגלו את העוגנים שלכם.
אני תוהה, אילו עוגנים רגשיים אתם רוצים ליצור לעצמכם ולמשפחה שלכם? ואיך הם ייראו? אולי נשתף אחד עם השנייה?
