אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי להקשיב "באמת". ישבתי מול חברה, שיתפה אותי במשהו כאוב, ואני הייתי עסוקה בראש שלי. ניסיתי לחשוב מה אני אגיד בתגובה, איזה עצה חכמה לתת, איך להראות שאני שם בשבילה. פספסתי הכל. אחר כך, כשהיא קמה ללכת, הרגשתי ריקנות מוזרה. לא רק שלא עזרתי, גם לא הייתי שם באמת.
הייתי עסוקה בלהיות המקשיבה הטובה, במקום פשוט להקשיב.
מאז, למדתי שהקשבה היא לא רק לשמוע את המילים, אלא להרגיש את מה שמאחוריהן. זה מסע הרבה יותר מורכב, אבל גם הרבה יותר מתגמל. כי כשאנחנו באמת מקשיבים, אנחנו יוצרים חיבור אמיתי.
אז איך עושים את זה? איך עוברים משמיעה להקשבה אמיתית?
לשים בצד את האגו - זה הצעד הראשון
הרבה פעמים, אנחנו מקשיבים כדי להגיב, כדי לתת עצה, כדי להראות כמה אנחנו חכמים. (פשוט תחשבו כמה פעמים קטעתם מישהו באמצע משפט כדי לשתף משהו "יותר חשוב"). פרופ' אמי אדמונדסון מהרווארד ביזנס סקול, חוקרת מובילה בתחום של בטיחות פסיכולוגית, מדברת על החשיבות של צניעות אינטלקטואלית – היכולת להכיר בכך שאנחנו לא יודעים הכל ושאנחנו יכולים ללמוד מכל אחד (Edmondson, A. C. (2012). Teaming: How organizations learn, innovate, and compete in the knowledge economy. John Wiley & Sons).
להקשיב באמת דורש לשים את האגו בצד, להניח את השיפוטיות, ולהתמקד רק באדם שמולנו. זו הקשבה ממקום של סקרנות אמיתית, לא ממקום של "אני כבר יודע".
ואני יודעת, זה קשה. במיוחד כשאנחנו חושבים שיש לנו את כל התשובות.
הגוף מדבר - הקשיבו גם לו
תחשבו על זה רגע: כמה פעמים אמרו לכם "הכל בסדר" כשברור היה שמשהו מציק? השפה הלא-מילולית שלנו אומרת הרבה יותר ממה שאנחנו משמיעים. קצב הדיבור, הבעות הפנים, תנועות הגוף - כל אלה מספרים סיפור נוסף.
לדוגמה, מחקרים בפסיכולוגיה חברתית הראו שאנשים נוטים לגעת בפנים שלהם או לשפשף את הצוואר כשהם מרגישים לא בנוח או חסרי ביטחון (Ekman, P., & Friesen, W. V. (2003). Unmasking the face: A guide to recognizing emotions from facial clues. Malor Books).
שימו לב לתנועות האלה. הן יכולות לתת לכם רמזים לגבי מה שהאדם באמת מרגיש, גם אם הוא לא אומר את זה במפורש.
אבל רגע, זה לא אומר שעכשיו נתחיל לנתח כל תנועה קטנה. לא צריך להפוך לפסיכולוגים חובבים. זה אומר פשוט להיות מודעים יותר למה שקורה מעבר למילים.
שאלות טובות - המפתח להבנה עמוקה יותר
שאלה טובה יכולה לפתוח דלתות שאפילו האדם שמולנו לא ידע שהן קיימות. במקום לתת עצות או פתרונות, נסו לשאול שאלות שמזמינות שיתוף עמוק יותר.
לדוגמה, במקום להגיד "את צריכה לעזוב אותו", אפשר לשאול "מה גורם לך להישאר בקשר הזה?". או במקום להגיד "יהיה בסדר", אפשר לשאול "מה הכי מפחיד אותך כרגע?".
אני מודה, גם לי לקח זמן להבין את זה. פעם הייתי תמיד מנסה לתקן את הבעיות של כולם. הייתי בטוחה שאם אני אתן את העצה הנכונה, הכל יסתדר. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא עובד ככה. אנשים לא צריכים פתרונות, הם צריכים מישהו שיקשיב להם באמת.
סבלנות היא מילת המפתח - תנו מקום לשתיקה
אחת הטעויות הכי נפוצות שלנו היא למלא את השתיקה. אנחנו מרגישים לא בנוח עם שקט, אז אנחנו ממהרים לדבר, למלא את החלל. אבל לפעמים, השתיקה היא המקום שבו קורים הדברים הכי חשובים.
שתיקה מאפשרת לאדם לעבד את המחשבות והרגשות שלו, למצוא את המילים הנכונות. היא נותנת לו את המרחב להרגיש בטוח לחשוף את עצמו. תחשבו על זה כמו על בצק – צריך לתת לו לתפוח לפני שאופים אותו.
לכן, בפעם הבאה שאתם מנהלים שיחה, נסו להיות סבלניים יותר. תנו מקום לשתיקה, גם אם זה קצת לא נוח. לפעמים, דווקא בשקט הזה, אנחנו שומעים את מה שהכי חשוב.
אז מה למדנו? הקשבה היא לא רק לשמוע את המילים, אלא להרגיש את מה שמאחוריהן. זו היכולת לשים את האגו בצד, לשים לב לשפת הגוף, לשאול שאלות טובות ולתת מקום לשתיקה.
אבל הכי חשוב, הקשבה היא מתנה. מתנה שאנחנו נותנים לאדם שמולנו, אבל גם לעצמנו. כי כשאנחנו באמת מקשיבים, אנחנו לומדים, גדלים, ומתחברים לעולם בצורה עמוקה יותר.
אני עדיין לומדת להקשיב. אני לא תמיד מצליחה, לפעמים אני עדיין נופלת למלכודות הישנות. אבל אני משתדלת. וכל פעם שאני מצליחה, אני מרגישה שזכיתי במשהו יקר ערך.
ועכשיו, אני רוצה לשמוע אתכם. מה הטיפ שלכם להקשבה טובה יותר? איך אתם מצליחים להבין את מה שלא נאמר?
