אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה לי. לא בריחה גדולה, דרמטית, עם מזוודות ושלום ולא להתראות. לא. זו הייתה בריחה קטנה. פתאום, באמצע יום עבודה שגרתי, מצאתי את עצמי יושבת על ספסל בפארק, בוהה בעלים הנושרים וחושבת לעצמי – "מה לעזאזל אני עושה כאן?".
לא תכננתי את זה. לא היה לי יום קשה במיוחד. פשוט... משהו דגדג לי מבפנים. מין צורך עמום לברוח.
אז מה זה בעצם, הבריחה הקטנה הזו? ולמה אנחנו כל כך זקוקים לה לפעמים?
אני חושבת שזה קשור לשינוי הקצב. אנחנו רגילים לחיות בקצב מסחרר, להספיק הכל, לרצות את כולם. ופתאום, הבריחה הקטנה נותנת לנו רגע לעצור, לנשום, להקשיב לעצמנו.
אבל רגע, האם זה באמת בריחה? או שאולי זה משהו אחר לגמרי?
האומץ להיות לא יעילים
למדנו להעריך יעילות. אנחנו רוצים להספיק כמה שיותר בפחות זמן. אבל לפעמים, היעילות הזו חונקת אותנו. גורמת לנו לשכוח מה חשוב באמת.
אחת הפסיכולוגיות האהובות עליי, ד"ר ברנה בראון, מדברת על "חוסר הנוחות" כמתנה. היא טוענת שאם אנחנו בורחים מחוסר נוחות, אנחנו בורחים מהצמיחה שלנו. (ברנה בראון, "Dare to Lead").
אז אולי הבריחה הקטנה היא לא בריחה מחוסר נוחות, אלא בריחה אל עצמנו? אולי זה ניסיון נואש להזכיר לעצמנו מי אנחנו באמת, מתחת לכל המסכות והציפיות?
אני מודה, לקח לי זמן להבין את זה. בהתחלה, הייתי מרגישה אשמה אחרי הבריחות האלו. כאילו בזבזתי זמן יקר. אבל אז הבנתי משהו: הזמן הזה היה הכי חשוב. כי הוא אפשר לי לחזור לעצמי, להטעין מצברים, להמשיך הלאה עם יותר אנרגיה ובהירות.
אני זוכרת פעם שברחתי מהעבודה באמצע יום למוזיאון. כן, מוזיאון. סתם הסתובבתי בין התמונות, בלי מטרה מוגדרת. ופתאום, תמונה אחת תפסה את העין שלי. זה היה ציור של נוף, משהו פשוט, אבל מדהים. והבנתי משהו: אני צריכה יותר יופי בחיים שלי. יותר דברים שמעוררים השראה.
זהו בדיוק העניין בבריחות הקטנות. הן מאפשרות לנו לגלות דברים חדשים על עצמנו. דברים שלא היינו מגלים אם היינו ממשיכים לרוץ.
מקורות מפתיעים של השראה
אתם יודעים מה עוד עזר לי להבין את זה? ספר על תרבות האינדיאנים. כן, אני יודעת, זה נשמע קצת מוזר. אבל בספר, שנקרא "Braiding Sweetgrass" של רובין וול קימרר, היא מדברת על החשיבות של הקשבה לטבע, של חיבור למחזורים הטבעיים. וזה גרם לי לחשוב: אולי גם אנחנו, בני האדם המודרניים, צריכים קצת יותר להתחבר לטבע? אולי זה יעזור לנו למצוא את הקצב הנכון שלנו?
אני מודה, אני לא תמיד מצליחה. יש ימים שאני פשוט תקועה בעבודה, ולא יכולה לברוח לשום מקום. אבל גם אז, אני מנסה למצוא בריחות קטנות בתוך היום. כמו למשל, לעצור לכמה דקות, לנשום עמוק, להסתכל על השמיים.
אני יודעת, זה נשמע קצת קיטשי. אבל זה עובד.
מתי בריחה הופכת לבעיה?
אבל רגע, מה קורה אם הבריחות הקטנות הופכות לבריחות גדולות? מה קורה אם אנחנו בורחים כל הזמן, ולא מתמודדים עם הבעיות שלנו?
זו שאלה טובה. ואני חושבת שהתשובה טמונה במודעות. אם אנחנו מודעים למה שאנחנו עושים, אם אנחנו מבינים למה אנחנו בורחים, אז יש לנו סיכוי לשלוט בזה.
אני חושבת שצריך להבחין בין בריחה שהיא מנגנון התמודדות בריא, לבין בריחה שהיא בריחה מהמציאות.
הבריחה הבריאה היא בריחה שמחזירה אותנו לעצמנו, שמאפשרת לנו להתמודד עם הבעיות שלנו בצורה טובה יותר. הבריחה הלא בריאה היא בריחה שמרחיקה אותנו מעצמנו, שגורמת לנו להתעלם מהבעיות שלנו.
אז איך יודעים מה ההבדל?
אני חושבת שזה קשור לתחושה. אם אנחנו מרגישים טוב אחרי הבריחה, אם אנחנו מרגישים יותר אנרגטיים ויותר חדורי מוטיבציה, אז כנראה שזו הייתה בריחה בריאה. אבל אם אנחנו מרגישים אשמים או מרוקנים אחרי הבריחה, אז כנראה שזו הייתה בריחה לא בריאה.
ההזמנה לבריחה הקטנה שלך
אז מה אני מציעה לכם?
אני מציעה לכם לתת לעצמכם רשות לברוח.
אני מציעה לכם למצוא את הבריחות הקטנות שלכם. את הדברים הקטנים שעוזרים לכם להתחבר לעצמכם.
אני מציעה לכם להקשיב לקול הפנימי שאומר לכם "אני צריך/ה רגע לעצמי".
כי לפעמים, הבריחות הקטנות האלו הן הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו.
ומה אתכם? מה הבריחה הקטנה שלכם היום? אשמח לשמוע בתגובות!
