האמת? עד לא מזמן, המילה "משחק" הייתה גורמת לי לכווץ את הבטן. לא מהסוג החיובי. הייתי מדמיינת ערימות של צעצועים, רעש בלתי פוסק, ובעיקר – את עצמי, מנסה לשרוד את השעה הזאת, בקושי מצליחה לחייך. חשבתי שאני פשוט לא "בנאדם של משחקים".
ואז, משהו השתנה.
זה קרה דווקא אחרי ערב אחד קשה במיוחד. הילדים היו רבים, אני הייתי עצבנית, ובעלי, כהרגלו, ניסה להצחיק אותנו עם בדיחות קרש. הניסיון שלו נכשל, אבל הוא גרם לי לחשוב – מה אם במקום לנסות "לחנך" אותם כל הזמן, פשוט נשחק?
אבל איך משחקים "נכון"? איך הופכים את זמן המשחק ממטלה שצריך לסמן עליה וי, לחוויה משמעותית, שמחברת ומעשירה את כולנו?
(רמז: זה לא קשור לכמות הצעצועים).
הטעות שלי ואיך למדתי ממנה
הטעות הכי גדולה שלי הייתה לחשוב ש"משחק" חייב להיות מאורגן, מובנה, עם חוקים ברורים ועם מטרה סופית. הייתי קוראת באינטרנט על "משחקים דידקטיים" ומרגישה שאני חייבת להפוך כל רגע למשהו חינוכי.
עכשיו אני מבינה – הילדים לא צריכים עוד שיעור. הם צריכים אותנו.
אחת התובנות שהכי השפיעו עליי הגיעה ממחקר של ד"ר סטיוארט בראון, חוקר משחקים אמריקאי, שטוען שחוסר במשחק יכול להוביל לדיכאון, חרדה ואפילו בעיות ביצירתיות. (Brown, S. (2009). Play: How it shapes the brain, opens the imagination, and invigorates the soul. Avery).
אני יודעת, נשמע דרמטי. אבל כשחשבתי על זה לעומק, הבנתי שהוא צודק. המשחק הוא לא רק "כיף". הוא צורך בסיסי.
אז איך בכל זאת משחקים? (כאילו שאף אחד לא מסתכל)
זה לא בהכרח קשור למשחקי קופסה יקרים או פעילויות מורכבות. לפעמים, המשחק הכי טוב הוא פשוט:
- לרקוד יחד במטבח לצלילי מוזיקה מטופשת.
- לבנות מגדל גבוה מכריות בסלון.
- לספר סיפורים מצחיקים לפני השינה.
הקטע הוא להיות נוכחים. באמת נוכחים. בלי טלפון, בלי מחשבות על הכביסה שמחכה, בלי ביקורת עצמית.
רגע, זה לא אמור להיות קל יותר?!
כן, בדיוק שם הבעיה. כי זה ממש לא קל! בתור אמהות, אנחנו כל הזמן מרגישות שאנחנו צריכות "לעשות", "להספיק", "להיות יעילות". לשחרר את הבלמים ולפשוט לשחק מרגיש לעתים כמו בזבוז זמן.
אבל מה אם זה בדיוק ההפך? מה אם המשחק הוא הדרך הכי טובה לחסוך זמן? כי כשמשחקים יחד, הילדים רגועים יותר, שמחים יותר, ויותר פתוחים לשיתוף פעולה. (ויסלחו לי כל המאמנים לניהול זמן...).
הסוד הקטן שלי
אני אתגרה אתכם עם משהו שאולי יפתיע אתכם, ניסיתי ותווכחו בעצמכם: לפעמים, המשחק הכי טוב הוא פשוט להסכים לטעות.
אני יודעת, זה נשמע מוזר. אבל תחשבו על זה: הילדים שלנו לומדים דרך ניסוי וטעייה. הם מנסים דברים, נכשלים, ומנסים שוב. ואנחנו, בתור הורים, צריכים לאפשר להם את המרחב הזה.
(אגב, זה נכון גם לגבינו).
אז פעם הבאה שהילד שופך את המיץ, או מצייר על הקיר, במקום לכעוס, נסו לצחוק. להפוך את הטעות למשחק. להראות לו שגם אנחנו לא מושלמים, ושאפשר ללמוד מכל דבר.
מה לגבי הטלפון?
שאלה מצוינת! כי זאת השאלה האמיתית. איך אנחנו, בדור המחובר הזה, מצליחים להתנתק ולשים לב לילדים שלנו?
אני מודה, זה מאבק יומיומי. אבל מצאתי כמה טריקים שעוזרים לי:
- קבעתי זמני משחק קבועים: חצי שעה ביום, אחרי ארוחת הערב, שמוקדשת רק למשחק. בלי טלפונים, בלי טלוויזיה, רק אנחנו.
- הורדתי אפליקציה שחוסמת לי את הטלפון בזמנים האלה: זה קצת קיצוני, אבל זה עובד!
- אני מזכירה לעצמי כל הזמן למה אני עושה את זה: כי הילדים שלי גדלים מהר, ואני רוצה לנצל כל רגע איתם.
הנה עובדה מעניינת: מחקר שפורסם בכתב העת "Pediatrics" מצא שילדים שהוריהם מבלים איתם זמן איכות, בלי הסחות דעת, מראים רמות גבוהות יותר של ביטחון עצמי ומיומנויות חברתיות. (Radesky, J. S., et al. (2014). Growing up digital: Media use and development during childhood. Pediatrics, 134(5), e1436-e1448).
ולסיום, מחשבה קטנה
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים עייפים, עצבניים או חסרי סבלנות, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: מתי בפעם האחרונה שיחקתי? מתי בפעם האחרונה פשוט נהניתי מהרגע, בלי לחשוב על העתיד או על העבר?
אולי התשובה תפתיע אתכם. ואולי היא תזכיר לכם את הכוח העצום שיש למשחק – לחבר, לרפא, ולשנות את העולם. (אפילו אם זה רק העולם הקטן שלנו, בתוך הבית).
מה הדבר הכי משוגע שעשיתם עם הילדים שלכם לאחרונה? ספרו לי בתגובות!
