אוקיי, חמש דקות. חמש דקות בדיוק לפני שהאוטו הופך לדלעת והפגישה הראשונה הופכת לסיוט של איחורים. אתן מכירות את זה, נכון? הלחץ הזה שמצטבר בגרון כמו כדור צמר?
אז האמת היא, שעד לא מזמן הייתי גרועה בזה. גרועה ממש. הייתי יוצאת מהבית עם דופק של מרתוניסט, מאחרת ומתנצלת בלי סוף. חשבתי שאני פשוט "לא בנאדם של בוקר." נו, שקרים שאנחנו מספרות לעצמנו.
האמת המפתיעה? זה לא קשור לבוקר. זה קשור לאיך מתכוננים לבוקר.
אבל לפני שאתן מתחילות לגלגל עיניים על "טיפים לניהול זמן" משמימים, תסמכו עלי – זה לא הכיוון. ניסיתי את כל האפליקציות, את כל הטבלאות, את כל השיטות של "קומי שעה לפני כדי לנשום." לא בשבילי. פשוט לא.
אז מה כן?
זה התחיל ממשהו קטן, מוזר אפילו. שמעתי פעם בפודקאסט של ברנה בראון (אני יודעת, קצת קלישאתי, אבל תסמכו עלי) על החשיבות של "הצבת כוונות." לא סתם רשימת משימות, אלא כוונה רגשית.
הכוונה שלי? להרגיש יותר בשליטה. לא באופן כפייתי, אלא מתוך תחושה פנימית שאני מכוונת את היום שלי, ולא הוא אותי.
זה נשמע קצת "ניו אייג'", אני יודעת. גם אני חשבתי ככה בהתחלה.
אבל אז התחלתי להתנסות.
- הטעות הראשונה שלי: ניסיתי להציב יותר מדי כוונות. "אהיה סבלנית", "אהיה יצירתית", "אהיה סופר-וומן." אסון. פשוט אסון. זה רק הגביר את הלחץ.
התובנה המפתיעה: כוונה אחת, קטנה, ממוקדת. רק אחת*. לדוגמה: "אני נכנסת לפגישה הזו מתוך כוונה להקשיב באמת." או "אני יוצאת מהבית עם כוונה להרגיש אסירת תודה על היום הזה."
נשמע טיפשי, נכון? אבל תחשבו על זה רגע. מה קורה כשאתן נכנסות לפגישה עם כוונה מוגדרת? אתן כבר שם, מחוברות, יותר מודעות.
והכי חשוב – זה לא חייב לעבוד כל הזמן. יש ימים שהכל מתפקשש, וזה בסדר. הכוונה היא לא קסם, היא מצפן. היא מזכירה לי לאן אני רוצה ללכת, גם כשאני קצת מאבדת את הדרך.
עכשיו, בחמש דקות האלה, אני שואלת את עצמי: מה הכוונה האחת שלי ליום הזה? לא רשימת משימות, לא ציפיות גרנדיוזיות. פשוט כוונה אחת, קטנה, שאפשר להחזיק בכיס.
היום? הכוונה שלי היא לזכור שהכל ארעי.
העומס בעבודה, הפקקים, הבוס המעצבן. הכל חולף. וגם הרגע הזה, חמש דקות לפני היציאה, יעבור. אז אני בוחרת לנשום, לחייך, ולזכור שיש דברים חשובים יותר.
ומה הכוונה שלכן?
(ועכשיו, אם תסלחו לי, אני חייבת לרוץ. הדלעת מחכה).
