אוי, הורים מתערבים. רק המילה הזו גורמת לי להזיע. אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שהטלפון שלי מצותת, אחרת איך הם ידעו בדיוק מתי אני צריכה "עזרה"? ואז הבנתי – זו לא קונספירציה, זו אהבה, אפילו אם היא קצת...חונקת.
אני לא אשקר, גם אני עשיתי טעויות בדרך. חשבתי שאם אצעק יותר חזק, הם יקשיבו. טעות! זה רק גרם ליותר צעקות, יותר מתח, ויותר רצון לעבור לגור במאדים. אז מה עושים?
הבטחה שלי אליך: אחרי שתקראי את זה, תביני למה הם מתנהגים ככה, ותקבלי כלים סופר פרקטיים להציב גבולות, בלי להרוס את הקשר המשפחתי. וכן, אולי אפילו תצליחי לשמור על קצת שפיות בדרך.
למה הם עושים את זה לעזאזל?!
אוקיי, נתחיל מהבסיס. למה הורים מתערבים? האמת, זה לא תמיד ממקום רע. הרבה פעמים זה פשוט נובע מחרדה. הם דואגים לנו, רוצים שיהיה לנו טוב, ומתקשים לשחרר. זה קצת כמו שלוקחים תינוק ציפור פצוע, ומנסים להאכיל אותו בכוח – כוונות טובות, אבל התוצאה הפוכה.
לדוגמה, אני זוכרת שסיפרתי לאמא שלי שאני מתלבטת לגבי עבודה חדשה. תוך חצי שעה, היא כבר הייתה על הקו עם חברה שלה שעובדת שם, כדי "לברר בשבילי". תודה, אמא, אבל אני עדיין צריכה להחליט בעצמי!
הנה משהו חשוב: הם לא תמיד מבינים שההתערבות שלהם גורמת לנו להרגיש חנוקים. הם חושבים שהם עוזרים.
אבל, ויש פה אבל גדול, לפעמים זה גם עניין של שליטה. הם רגילים להיות בעמדת כוח, וקשה להם לשחרר. הם מרגישים שהם יודעים הכי טוב, ומתקשים לקבל את העובדה שאנחנו מבוגרים שיכולים לקבל החלטות בעצמנו, גם אם הן לא תואמות את ה"חוכמה" שלהם.
ד"ר סוזן פורוורד, בספרה "הורים רעילים", מדברת על ההשפעה של הורים שתלטנים על הביטחון העצמי של הילדים שלהם. היא טוענת שהתערבות יתר מונעת מהילדים לפתח עצמאות וחוסן נפשי. (Forward, S. (2002). Toxic Parents: Overcoming Their Hurtful Legacy and Reclaiming Your Life. Bantam.)
רגע, אז מה עושים?
הצבת גבולות: לא מלחמה, משא ומתן
הדבר הכי חשוב הוא לתקשר. אבל לא בצורה של האשמות וצעקות, אלא בצורה רגועה ואסרטיבית.
פעם ניסיתי להסביר לאבא שלי שאני לא צריכה את העזרה שלו בתכנון החתונה שלי. הוא הגיב: "אבל אני רק רוצה לעזור! אני יודע יותר טוב מה את אוהבת!" ניסיתי להישאר רגועה ואמרתי לו: "אבא, אני מעריכה את הרצון שלך לעזור, אבל אני רוצה לבחור את הדברים בעצמי. אני אשמח להתייעץ איתך אם אצטרך עזרה." זה עבד! (יחסית).
הנה כמה טיפים מעשיים:
- בחרי את הקרבות שלך: לא כל התערבות מצדיקה ויכוח. לפעמים כדאי פשוט לשתוק ולהנהן.
- השתמשי ב"אני" במקום ב"אתה": במקום להגיד "אתה תמיד מתערב!", תגידי "אני מרגישה שאין לי מרחב לקבל החלטות לבד כשאני מרגישה שאתה מתערב."
- הציבי גבולות ברורים: תגידי בצורה ברורה מה את מצפה מהם. לדוגמה, "אני מבקשת שתתקשרו רק אם יש משהו דחוף. אני אעדכן אתכם בעצמי."
- הקשיבי למה שהם אומרים: לפעמים יש להם נקודות טובות. נסי להבין מאיפה הם באים, גם אם את לא מסכימה איתם.
- הזכירי לעצמך שאת מבוגרת: יש לך את הזכות לקבל החלטות משלך, גם אם הם לא אוהבים אותן.
אני זוכרת שקראתי פעם ציטוט של ברנה בראון שאומר: "גבולות הם לא רק על מה שאנחנו יכולים או לא יכולים לעשות, הם על מי אנחנו רוצים להיות." הגבולות שלנו הם חלק מהזהות שלנו.
אני מודה, גם אחרי כל הטיפים האלה, זה עדיין יכול להיות קשה. אבל זכרי, זה תהליך. לא הכל חייב להיות מושלם מההתחלה.
טיפ בונוס: חוש הומור
כשכל השאר נכשל, תמיד אפשר לצחוק על זה. להפוך את ההתערבות שלהם לבדיחה פנימית. זה לא פותר את הבעיה, אבל זה יכול להקל על המתח.
מה הלאה?
אז מה עושים עכשיו? אני מציעה שתחשבי על סיטואציה אחת שבה את מרגישה שההורים שלך מתערבים יותר מדי, ותנסי ליישם את הטיפים האלה. תראי מה קורה. ואם זה לא עובד, תמיד אפשר להתקשר אליי. סתם, אני צוחקת...אבל ברצינות, שתפי אותי בתגובות שלך! מה עבד ומה לא? אילו עוד שאלות יש לך? אני כאן כדי להקשיב ולנסות לעזור. אנחנו ביחד במסע הזה לשפיות!
