האמת? פעם חשבתי שלתת מקום לכל קול במשפחה זה סוג של תחרות פופולריות. מי הכי חזק, מי הכי דומיננטי, הוא זה שמנצח. טעיתי בגדול.
הבנתי את זה כשראיתי את האחיינית שלי, אורי, בת השבע, מצטמקת בפינה בכל פעם שאח שלה, איתי, בן העשר, מתחיל לספר על משחק הכדורגל שלו. איתי לא עשה את זה בכוונה רעה, הוא פשוט התלהב. אבל אורי, שהייתה ילדה ביישנית מטבעה, הרגישה שהוא פשוט "מנצח" אותה בתחרות על תשומת הלב.
זה שבר לי את הלב. זה גם גרם לי לתהות – איך אנחנו, כמבוגרים, עושים את זה גם?
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על תקשורת משפחתית (למשל, מחקר של גוטמן על "בניית מפות אהבה" בתוך מערכות יחסים – תקף גם למשפחות!), ודיברתי עם מטפלים משפחתיים. אבל הכי חשוב – הקשבתי. באמת הקשבתי, למה שאנשים לא אומרים.
הנה משהו שלא מספרים לכם: לתת מקום לכל קול זה לא לוותר על הסמכות ההורית. זה להשתמש בה בחוכמה.
אבל רגע, לפני שנתחיל לדבר על טכניקות וכלים, אני רוצה להודות במשהו: נכשלתי בזה לא פעם ולא פעמיים. היו פעמים שצעקתי, שהתעלמתי, שהעדפתי את השקט שלי על פני הצורך של מישהו אחר. ואתם יודעים מה? זה בסדר. כישלון הוא חלק מהלמידה.
אז איך עושים את זה נכון?
1. הקשבה אקטיבית – מעבר למילים:
כולנו שמענו על הקשבה אקטיבית, אבל מה זה אומר בפועל? זה לא רק להנהן ולומר "אוקיי". זה לנסות להבין את הרגש שעומד מאחורי המילים.
למשל, אם הילד שלכם אומר "אני שונא את בית הספר!", אל תגידו "אל תדבר ככה!". נסו להבין למה. "נשמע שאתה ממש מתוסכל. קרה משהו היום?".
תקשיבו גם לשפת הגוף. האם הילד שלכם מכווץ? האם הוא מסתכל למטה? אולי הוא מנסה להסתיר משהו.
אגב, זה עובד גם על בני זוג. בדוק.
2. זמן איכות אחד על אחד:
קל ליפול למלכודת של "זמן משפחתי", אבל לפעמים מה שילד (או בן זוג) באמת צריך זה זמן איכות אישי.
תקדישו זמן לכל אחד מבני המשפחה בנפרד. תעשו משהו שהם אוהבים לעשות. זה יכול להיות ללכת לסרט, לשחק משחק לוח, או סתם לשבת ולדבר.
זה הזמן לשאול שאלות פתוחות כמו "מה הדבר הכי טוב שקרה לך היום?" או "מה הדבר שהכי מטריד אותך עכשיו?".
3. צרו מרחב בטוח לביטוי רגשות:
ילדים (ובעצם, כל בני האדם) צריכים להרגיש שהם יכולים לבטא את הרגשות שלהם בלי לחשוש משיפוטיות או ביקורת.
זה אומר שאתם צריכים להיות מוכנים לשמוע גם דברים שלא נעימים לכם. זה אומר שאתם צריכים להימנע מלשפוט או להטיף מוסר.
אז מה עושים אם הילד אומר משהו שאתם לא מסכימים איתו?
במקום להגיד "אתה טועה!", נסו להגיד "אני מבין שאתה מרגיש ככה, אבל אני חושב קצת אחרת. אפשר לדבר על זה?".
4. תנו דוגמה אישית:
הילדים שלכם לומדים מכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים. אם אתם רוצים שהם יקשיבו לאחרים, אתם צריכים להקשיב להם. אם אתם רוצים שהם יכבדו את הרגשות של אחרים, אתם צריכים לכבד את הרגשות שלהם.
זה אומר שאתם צריכים להיות מוכנים להודות בטעויות שלכם, להתנצל, ולהראות חמלה.
5. חפשו את הטוב בכל אחד:
לכל אחד יש נקודות חוזק וחולשה. במקום להתמקד בחולשות, נסו להתמקד בחוזקות. תמצאו את הטוב בכל אחד מבני המשפחה, ותגידו להם את זה.
תגידו להם שאתם גאים בהם, שאתם אוהבים אותם, ושיש להם ערך.
אני יודעת, זה נשמע פשוט, אבל זה לא תמיד קל. היו לי רגעים שפשוט רציתי לברוח. רציתי להגיד "אני לא יכולה יותר!".
אבל אז נזכרתי במשהו חשוב: משפחה זה לא רק גנים. זה בחירה.
אנחנו בוחרים להיות חלק מהמשפחה הזו, אנחנו בוחרים לתת מקום לכל קול, אנחנו בוחרים לאהוב.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם עומדים להתפוצץ, קחו נשימה עמוקה, תזכרו למה התחלתם, ותמשיכו להקשיב.
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני משתדלת. ואני חושבת שזה מה שחשוב.
בסופו של דבר, לתת מקום לכל קול במשפחה זה לא רק על לשמוע את מה שאנשים אומרים. זה על לראות אותם, להכיר אותם, ולאהוב אותם, כמו שהם. עם כל היתרונות והחסרונות שלהם.
אז מה השאלה הכי חשובה שלכם בנושא הזה? אני כאן כדי להקשיב.
