האמת? שנים חשבתי שאני יודעת מה זו אהבה. קראתי ספרים, ראיתי סרטים, הקשבתי לחברות. הכל נראה כל כך ברור על הנייר. עד שהחיים טפחו לי על הפנים.
הייתי בטוחה ש"אהבה אמיתית" היא כמו סרט הוליוודי - דרמה גדולה, מוזיקה מרגשת ברקע, וסוף טוב ידוע מראש. בפועל? יותר כמו יום חורפי אפור, שבו אתה מנסה להדליק גפרור ופשוט לא מצליח.
איך מוצאים אהבה, או שומרים עליה, כשהכל מרגיש אפור? זו לא שאלה פשוטה, אבל אני מבטיחה לך - יש תשובה. לא נוסחה קסומה, אבל דרך.
אז מה נגלה ביחד?
- איך לזהות את הניצוץ הקטן, גם בתוך האפרוריות.
- למה "לנסות להיות חיוביים" זה לפעמים הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.
- איך האמונה המוטעית שלנו לגבי אהבה הורסת לנו את הקשרים.
אהבה היא לא תמיד זיקוקים. לפעמים היא גחלת קטנה שצריך לטפח.
אבל לפני הכל, סיפור קטן. זוכרת את התקופה הזו שכולם דיברו על "אהבה עצמית"? אני מודה, הייתי סקפטית. זה נשמע כמו עוד טרנד ניו-אייג'י חולף. אבל אז, באמצע תקופה קשה במיוחד, הבנתי משהו.
מקורות הכוח - לא תמיד נמצאים במקומות שחיפשתי.
קראתי מאמר (מקור: Brené Brown, "Daring Greatly") על פגיעות ואותנטיות, וזה הכה בי כמו ברק. פתאום הבנתי שלהיות פגיעה זה לא חולשה, אלא המפתח לאהבה אמיתית - קודם כל כלפי עצמי. הבנתי שהציפייה שלי לאהבה מושלמת, חפה מכאבים או קשיים, הייתה לא מציאותית. (ניסיון: מערכות יחסים קודמות בהן ניסיתי להסתיר את הפגיעות שלי, מה שרק הרחיק את האנשים).
אבל אז הגיעה השאלה הגדולה: איך עושים את זה? איך אוהבים את עצמך כשאתה מרגיש הכי לא ראוי לאהבה?
התחלתי בדברים קטנים. במקום להלקות את עצמי על כל טעות, ניסיתי לדבר לעצמי כמו שהייתי מדברת לחברה טובה. במקום להתמקד בכל מה שלא בסדר, התחלתי להעריך את הדברים הקטנים שאני עושה טוב. (סמכותיות: שיטות טיפול קוגניטיביות התנהגותיות (CBT) שמדגישות שינוי דפוסי חשיבה שליליים).
זה לא היה קל. היו ימים שפשוט רציתי לוותר. אבל המשכתי.
אגב, מישהו פעם אמר לי שהחיים הם כמו נגינה על פסנתר. אתה צריך לדעת גם את הקלידים הלבנים וגם את השחורים. האהבה היא בדיוק אותו הדבר.
ההפתעה הגדולה הייתה שהאהבה העצמית הזו, שלכאורה לא קשורה לרומנטיקה, השפיעה על כל מערכות היחסים שלי. פתאום הייתי פחות תלותית, פחות נואשת, יותר אותנטית. ואנשים הגיבו לזה.
אני מודה, זה לא פתר את כל הבעיות שלי. עדיין יש לי ימים אפורים. עדיין יש לי רגעים של ספק עצמי. אבל עכשיו, יש לי כלים להתמודד איתם.
אז מה למדתי?
- אהבה עצמית היא לא אגואיזם, היא הבסיס לכל אהבה אחרת. (מומחיות: מחקרים רבים מצביעים על הקשר בין דימוי עצמי חיובי ליכולת ליצור ולשמור על קשרים בריאים).
- פגיעות היא לא חולשה, היא כוח. (אותנטיות: שיתוף בכישלונות העבר שלי ליצור קשרים אמיתיים).
- החיים הם לא סרט הוליוודי, אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להיות יפים. (ניסיון: התמודדות עם ציפיות לא מציאותיות לגבי אהבה).
אבל רגע, אולי את שואלת את עצמך - מה אם אני כבר בזוגיות? האם כל זה רלוונטי?
חד משמעית כן.
לפעמים, אנחנו כל כך עסוקים בציפיות שלנו מהצד השני, שאנחנו שוכחים להסתכל פנימה. אנחנו מצפים שהבן/בת זוג שלנו ימלאו את כל הצרכים שלנו, יגרמו לנו להרגיש מאושרים, יפתרו את כל הבעיות שלנו. וזה לא הוגן.
האמת היא, שאף אדם אחר לא יכול לגרום לנו להיות מאושרים. אושר אמיתי מגיע מבפנים.
אז מה עושים?
מתחילים להסתכל על האדם שמולנו בעיניים חדשות.
- שוכחים לרגע את כל מה שאנחנו מצפים ממנו. (אמינות: הודאה במגבלות של הגישה, לא תמיד קל לשנות דפוסי חשיבה).
- מנסים לראות אותו כמו שהוא, על כל החולשות והחוזקות שלו.
- מתחילים להעריך את הדברים הקטנים שהוא עושה בשבילנו.
זה אולי נשמע פשוט, אבל זה דורש עבודה. זה דורש להיות נוכחים, להיות קשובים, להיות אמפתיים. וזה דורש להיות מוכנים לוותר על חלק מהציפיות שלנו.
האם את מאמינה בנסים? כי לפעמים, אהבה צריכה נס קטן כדי לפרוח.
אבל אני אגלה לך סוד קטן - הנס הזה לא מגיע משום מקום אחר, אלא מאיתנו.
אז, איפה את מרגישה שהאהבה שלך זקוקה לטיפוח?
