היי, אני נעמה. ובואו נדבר על משהו שמכווץ לי את הבטן רק מלכתוב עליו: ריבים חוזרים. כן, אלה שמרגישים כמו תקליט שבור, שוב ושוב אותה מנגינה, רק בווליום יותר גבוה.
אני זוכרת תקופה בזוגיות שלי שהייתי בטוחה שהפכנו לגרסה מריבה של "הקול". כל פעם אותו שיר, אותם טונים, אותם טיעונים. זה היה מתיש, מתסכל, ובאמת גרם לי לתהות אם יש לנו סיכוי. אז, חשבתי שאם רק בן הזוג שלי ישתנה, הכל יסתדר. נכון, קלאסיקה.
אבל אז, קרה משהו. נתקלתי בציטוט של הפסיכולוגית מיכל דליות שאמרה משהו בסגנון "במקום לשנות את האחר, תתמקדו בעצמכם ובדרך שבה אתם מגיבים". זה היכה בי כמו ברק. רגע, אולי הבעיה היא לא רק בו?
אז, איך יוצאים מהלופ הזה? איך עוברים מריקוד אגרוף לריקוד טנגו אמיתי?
למה אנחנו בכלל רבים על אותו הדבר שוב ושוב? (ואיך זה קשור בכלל לבית ילדות שלנו?)
אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו בכלל לא רבים על מה שאנחנו חושבים שאנחנו רבים עליו. הריבים הם רק הסימפטום. השורש הוא הרבה יותר עמוק.
ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר זוגיות מפורסם, מדבר על "ששת הסימנים המבשרים רעות" בזוגיות, וריבים חוזרים ונשנים הם אחד מהם. אבל הוא גם מדבר על משהו חשוב יותר: להבין מה הצרכים הלא ממומשים שמסתתרים מאחורי הריבים.
תחשבו על זה רגע: מה באמת מפריע לכם כשאנחנו רבים על מי צריך להוציא את הזבל? האם זה באמת רק הזבל? או שאולי זה מרגיש לכם כאילו בן הזוג לא מעריך אתכם, לא רואה את המאמץ שלכם, לא משתף פעולה?
וזה המקום להתחבר לבית ילדות שלנו. לפעמים, דפוסי התנהגות מהילדות צפים ועולים בזוגיות. אולי גדלתם בבית שבו אף פעם לא הקשיבו לכם, ועכשיו אתם מרגישים שבן הזוג מתעלם מכם. או שאולי הייתם צריכים להיות הילדים "המושלמים" ועכשיו אתם מרגישים שאתם חייבים להיות צודקים בכל מחיר.
אני יודעת, זה נשמע קצת פסיכולוגי מדי, אבל באמת, כשמתחילים לחפור קצת יותר עמוק, מגלים דברים מדהימים. לי זה לפחות עזר.
אז איך מפסיקים את הריקוד הזה? (טיפים פרקטיים, אבל עם טוויסט)
אוקיי, עכשיו לחלק הפרקטי. אבל אני רוצה להזהיר מראש: אין פתרונות קסם. זה תהליך, וזה דורש עבודה. וזה בסדר גמור.
- תקשורת מודעת - תרגול של הקשבה אמיתית: שמעתם על זה מיליון פעם, נכון? אבל מה זה באמת אומר? זה לא רק לחכות לתורכם לדבר. זה באמת להקשיב. לשמוע מה בן הזוג אומר, אבל גם לנסות להבין מה הוא מרגיש. וזה אומר לשאול שאלות, להבהיר, לחזור על מה ששמעתם כדי לוודא שהבנתם נכון.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל תנסו את זה: כשבן הזוג מדבר, תנסו לשים את עצמכם בנעליים שלו. איך הוא מרגיש? מה הוא חווה? מה הצרכים שלו? זה משנה את כל הדינמיקה.
הקשבה פעילה היא לא פסיבית. היא דורשת מאמץ, סבלנות, ואומץ להשאיר את האגו בצד.
- לזהות את הטריגרים: מה גורם לכם להתחיל לריב? מהן המילים, הטונים, הסיטואציות שמוציאות אתכם משלווה? ברגע שתזהו את הטריגרים, תוכלו להתחיל להימנע מהם, או לפחות להתכונן אליהם מראש.
אני גיליתי שהטריגר שלי הוא כשבן הזוג שלי אומר לי "את תמיד..." או "את אף פעם לא...". ברגע שאני שומעת את המילים האלה, אני מתחילה להרגיש מותקפת, וזה גורם לי להיכנס למגננה. אז למדתי לבקש ממנו לדבר אחרת, ולהסביר לו איך המילים האלה גורמות לי להרגיש.
- למצוא את הזמן הנכון לשיחה: אף פעם אל תנסו לפתור בעיות כשאתם רעבים, עייפים, או לחוצים. חכו לרגע שבו אתם רגועים ויכולים להקדיש זמן ותשומת לב לשיחה. אולי זה יהיה בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, או אולי זה יהיה בבוקר, לפני שאתם יוצאים לעבודה. מה שחשוב זה שזה יהיה זמן שבו אתם יכולים להיות מרוכזים ופתוחים.
- הומור – כן, גם בתוך הריב: זה אולי נשמע מוזר, אבל הומור יכול להיות כלי מדהים לפתרון קונפליקטים. הוא יכול לשבור את המתח, להקל על האווירה, ולהזכיר לכם שאתם בסך הכל שני אנשים שאוהבים אחד את השני.
אני זוכרת פעם שרבנו על משהו מטופש, ואז פתאום התחלנו לצחוק על כמה מגוחכים אנחנו נראים. זה שינה את הכל. הריב נמס כמו גלידה בשמש.
- "טכניקת הפסקה" – תלמדו לעצור את הריב באמצע: כשאתם מרגישים שהריב מתחיל לצאת משליטה, תעצרו. פשוט תגידו "אני צריכ/ה הפסקה". תלכו לחדר אחר, תנשמו עמוק, תעשו משהו שמרגיע אתכם. תחזרו לשיחה רק כשאתם מרגישים רגועים ומוכנים לדבר בצורה רציונלית.
אני מודה, בהתחלה זה היה קשה. הרגשתי שאני בורחת מהבעיה. אבל אז הבנתי שזה לא בריחה, זה פשוט לתת לעצמי זמן להירגע ולחשוב בצורה בהירה יותר.
התובנה המפתיעה: הריבים הם לא הבעיה, הם ההזדמנות
אחרי כל המסע הזה, הגעתי למסקנה אחת: ריבים הם לא בהכרח דבר רע. הם יכולים להיות הזדמנות לצמיחה, להבנה, ולקשר עמוק יותר.
כשאתם רבים, אתם בעצם אומרים "אני רוצה להיות קרוב/ה אליך, אבל משהו מפריע לי". הריבים הם סימן לכך שיש משהו שצריך לטפל בו, משהו שצריך לשנות. והם נותנים לכם את ההזדמנות לעשות את זה.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם רבים, תנסו לראות את זה כהזדמנות. הזדמנות להקשיב, להבין, ולצמוח יחד.
אני לא אומרת שזה קל. זה קשה. אבל זה שווה את זה. באמת.
אז, מה אתם חושבים? איזה טריגר הכי גדול שלכם בריבים? שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא דרכים חדשות לרקוד את הטנגו הזה שנקרא זוגיות.
