אני זוכרת את היום בו הכל התרסק. באמת התרסק. לא סתם תקופה קשה, אלא רגע שבו הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. אתם מכירים את ההרגשה הזאת? הכל נראה חסר טעם, העתיד מפחיד, והווה... הווה פשוט כואב.
אני לא אשקר, לקח לי זמן לקום. הרבה זמן. אפילו שקלתי ברצינות לוותר. אבל אז, מתוך הייאוש, הבנתי משהו: נקודת השבירה יכולה להיות גם נקודת זינוק. זה לא קלישאה, זה כוח פנימי שמתעורר כשאין ברירה אחרת.
אבל איך עושים את זה? איך בונים מחדש כשנדמה שהכל חרב?
אני לא אגיד לכם שיש לי מתכון קסם. אין כזה. אבל יש כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה, תובנות שעזרו לי לקום, להתנער ולבנות משהו חדש, אולי אפילו טוב יותר. ואני רוצה לחלוק אותן אתכם.
1. קודם כל, תרשו לעצמכם להתאבל.
אני יודעת, זה מובן מאליו. אבל לפעמים אנחנו כל כך עסוקים ב"להיות חזקים" שאנחנו מדחיקים את הכאב. זאת טעות. צריך לתת מקום לצער, לתסכול, לפחד. תבכו, תצעקו, תרגישו את הכאב עד הסוף. אחרת, הוא ירדוף אתכם.
הכאב הוא לא אויב, הוא חלק מהריפוי.
אני זוכרת שאחרי המשבר, הייתי מתעוררת בלילות מזיעה קרה, עם דמעות בעיניים. הייתי מרגישה כאילו אני שוב נופלת. בהתחלה, הייתי מנסה להילחם בזה. אבל אז הבנתי שאני צריכה פשוט לתת לזה לקרות. לתת לעצמי להרגיש את הכאב, בלי לשפוט את עצמי. רק ככה הצלחתי להתחיל להשתחרר ממנו.
ומה אומרים המומחים? ד"ר סוזן דייויד, פסיכולוגית קלינית ומרצה בהרווארד, מדברת בספרה "רגילים רגשית" על החשיבות של קבלה רגשית. היא טוענת שהיכולת לחוות את כל מגוון הרגשות, כולל רגשות שליליים, היא חיונית לבריאות נפשית ולחוסן אישי. זה לא אומר להתבוסס ברחמים עצמיים, אלא להכיר בכאב וללמוד איך להתמודד איתו בצורה בריאה.
2. תשאלו את עצמכם: מה למדתי מזה?
זה קשה, אני יודעת. אחרי משבר, הדבר האחרון שרוצים לעשות זה לחשוב על מה שלמדנו. אבל דווקא שם טמונה ההזדמנות לצמיחה.
מה המשבר הזה לימד אותי על עצמי? על החיים? על מה שחשוב לי באמת?
למשל, אני הבנתי אחרי המשבר שלי שאני צריכה להיות יותר קשובה לעצמי. לתת יותר מקום לצרכים שלי, להקשיב לאינטואיציה שלי. הבנתי גם שאני צריכה להקיף את עצמי באנשים שתומכים בי, שאוהבים אותי באמת, ולא רק כשהכל טוב.
זה לא קרה ביום אחד, כן? היו לי גם רגעים של ספק, של "אולי אני טועה?", "אולי אני לא מספיק טובה?". אבל לאט לאט, התחלתי להאמין בעצמי יותר. התחלתי להאמין שאני מסוגלת לבנות משהו חדש, משהו טוב יותר.
3. תמצאו את המשמעות החדשה שלכם.
משבר יכול לטלטל את הזהות שלנו, את מה שאנחנו חושבים שאנחנו. זה יכול לגרום לנו לתהות: מי אני עכשיו? מה המטרה שלי?
אבל דווקא שם טמונה ההזדמנות לבנות זהות חדשה, משמעות חדשה.
מה באמת חשוב לי עכשיו? מה אני רוצה להשיג? מה אני רוצה להשאיר אחרי?
אחרי המשבר שלי, הבנתי שאני רוצה לעזור לאחרים. אני רוצה להשתמש בניסיון שלי כדי לתמוך באנשים שעוברים משברים דומים. זה נתן לי כוח להמשיך הלאה, זה נתן לי מטרה חדשה.
אבל זה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי. זה יכול להיות משהו קטן, משהו אישי. העיקר שזה יהיה משהו שנותן לכם משמעות, משהו שגורם לכם לקום בבוקר עם חיוך.
וכאן, אני רוצה להכניס רעיון ממקור לא צפוי: ויקטור פרנקל, ניצול שואה ופסיכיאטר, כתב בספרו "אדם מחפש משמעות" על החשיבות של מציאת משמעות גם בתנאים הקשים ביותר. הוא טען שהיכולת למצוא משמעות, אפילו בסבל, היא מה שמאפשר לנו לשרוד ולצמוח. המשמעות יכולה להיות אהבה, עבודה יצירתית, או אפילו רק הידיעה שאנחנו יכולים לבחור את הגישה שלנו לחיים, גם כשהנסיבות קשות.
4. אל תפחדו לבקש עזרה.
זה אולי הדבר הכי קשה לעשות, אבל זה גם הדבר הכי חשוב. אנחנו לא צריכים לעבור את זה לבד. יש אנשים שאוהבים אותנו, שאכפת להם מאיתנו, שרוצים לעזור לנו. תנו להם.
לבקש עזרה זה לא סימן לחולשה, זה סימן לאומץ.
אני זוכרת שהתביישתי לבקש עזרה. הרגשתי שאני צריכה להסתדר לבד, שאני צריכה להיות חזקה. אבל אז הבנתי שזה שטויות. כולנו צריכים עזרה לפעמים. ובסופו של דבר, העזרה שקיבלתי מהמשפחה והחברים שלי הייתה הדבר שהציל אותי.
אז תדברו עם מישהו שאתם סומכים עליו, תפנו לאיש מקצוע, תצטרפו לקבוצת תמיכה. העיקר שתדעו שאתם לא לבד.
אני יודעת שזה נשמע קל על הנייר, אבל בפועל זה תהליך ארוך ומורכב. יהיו ימים טובים יותר וטובים פחות. יהיו רגעים של תקווה ורגעים של ייאוש. אבל אל תוותרו על עצמכם. תאמינו בעצמכם. תזכרו שאתם חזקים יותר ממה שאתם חושבים.
ואני? אני עדיין בתהליך. עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין צומחת. אבל אני גם מאושרת יותר ממה שהייתי פעם. כי אני יודעת שהצלחתי לבנות משהו חדש, משהו אמיתי, משהו שלי.
אז מה אתכם? מה המשבר לימד אתכם? מה אתם מתכוונים לעשות עם זה? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי. אולי ביחד נמצא את הדרך לבנות עולם טוב יותר.
